אני אמא לילדה בת 3 וחצי. מאז שהיא הייתה בת שלושה חודשים, והתחלנו לתת לה טיפות ברזל, התחילו לה עצירויות. הילדה הגיעה למצבי סבל איומים של כמעט שבוע בלי יציאה, והיו פעמים שבהם נאלצנו להשתמש בנרות כדי להקל עליה. כשהיא גדלה והתחילה לאכול אוכל מוצק, הקפדנו על מזונות עשירים בסיבים תזונתיים, פירות, ירקות, והרבה מים. לצערי, זה לא עזר, והיא ממשיכה לסבול מיציאות קשות ובוכה המון בגלל זה. הכאבים כל כך גדולים, ורואים שהיא סובלת. התייעצנו עם רופאים, שטענו שהכל בסדר, והוספנו לה נורמלקס – זה מקל עליה מאוד, אבל לא פותר את הבעיה. לפני כשנה רצינו להתחיל גמילה. בעניין הפיפי זה עבד די בקלות, אבל בחזית הנוספת פחות. היא מסרבת בתוקף לנסות, אפילו לא בסיר. בכל פעם שיש לה יציאה היא מבקשת חיתול, ועושה בעמידה. מה אפשר לעשות כדי לעזור לה להתמודד עם כל הדבר הזה?
“אנחנו חיים בחברה מערבית, וזנחנו את ההסתכלות ההוליסטית על האדם ואת ההבנה שגוף ונפש מחוברים. נפשה של הילדה הזאת, בלי שהיא יודעת ובלי שהיא מבינה ומודעת למצב, נמצאת בבעיה סביב כל נושא היציאות. הגוף זוכר כאבים מפעם ואת הסבל שהוא חווה. ברגע שמערכת העיכול סיימה לעבוד, והעבירה את הכל לכיוון פי הטבעת, הגוף משחזר שוב את הכאב המוכר, והוא ננעל ומתכווץ. שום היגיון או דיבור או הסבר לא יעזרו כאן. הדבר היחיד שיכול לעזור הוא חיים נטולי לחץ, כשלאט־לאט הגוף ירפה מהזיכרון ההוא.
“אני אגיד לך איך אני רואה את זה: אם הרופאים בדקו אותה, והכל בסדר, זה עניין של כמה חודשים עד שהעניין יסתדר. תגדירי לעצמך שהיעד הוא עד שהילדה תהיה בת 4. בו זמנית, אני מבקשת שתמשיכו לדאוג כל הזמן שהיציאות של הילדה יהיו רכות כדי שלא תחווה כאבים גם אם היא עדיין עם החיתול. הדבר השני שיכול לסייע כרגע הוא לשחרר לגמרי את עניין הסיר – לא להציע לה כרגע לעשות קקי בסיר.
“תבואו לילדה ותגידו לה ‘נכון שאנחנו מדברים איתך הרבה על זה שצריך לעשות קקי בסיר, אבל חשבנו על זה ואנחנו לא צריכים להזכיר לך יותר. את כזו נבונה ומתוקה, ואת שולטת על הגוף שלך. אז אנחנו וסבתא וגם הגננת נחכה בסבלנות עד שאת תגידי לגוף שלך לעשות בסיר או בישבנון. בגלל זה, מהיום אנחנו מפסיקים לדבר איתך על זה’. ברגע שאתם אומרים לה דבר כזה, חשוב שתעמדו מאחורי המילים שלכם ובאמת לא תעלו את העניין יותר, ותדאגו שגם הסביבה של הילדה לא תעלה את זה. חובת ההוכחה עלייך – ברגע שאתם אומרים לה את זה, חשוב שזה מה שיהיה. בנוסף, כדאי שהשיחה תהיה כמו שיחה עם ילדים בני 3, ולא שיחה אקדמית.
“דעי לך שגם אם אתם אומרים לה בנועם ובחיוך ‘מאמי, את יכולה. את כבר בת 3 וחצי ואת יכולה לעשות קקי בסיר’ – זו עדיין הפעלת לחץ על הילדה. למה זה לחץ? הילדה יודעת שהיא מתקשה, ושהיא כנראה גם לא תצליח, ולכן היא נלחצת עוד יותר. המטרה של הימנעות מהשיח הזה היא קודם כל לשחרר אותה לגמרי מהסטרס. היא צריכה חיתול? היא תקבל אותו, ואתם תעזרו לה להתנקות, וזהו. לא יהיה שיח סביב זה מהצד שלכם. הנפש שלה לא יכולה לעמוד בזה שדורשים ממנה כל כך הרבה אחרי מה שהיא עברה, והגוף זוכר הכל. הילדה לא יכולה לשתף פעולה אחרי מה שהיא עברה.
"ככה את מחזירה לה שליטה על הגוף שלה. אל תדאגו – הילדה הזו לא תלך עם חיתול לכיתה א’. כשאתם דואגים, ומתעסקים בזה כל היום, אתם צריכים להביא בחשבון שהילדה רואה את זה ומפנימה את זה. זו אנרגיה, זה באוויר. שחררו את הלחץ שלכם – יש לה סיבות להתנהגויות האלה, זה לא הגיע משום מקום, ועכשיו תתרכזו בלעזור לה בכך שתשרו עליה שלווה ותגלו חמלה בסיטואציה. ככה היא תלמד אחרת".
