סומאיה אבו אג'ווה התעוררה לתפילת פאג'ר עם שתי בנותיה האומנה, נוסייבה בת ה-16 ורטאג' בת ה-14, ואמם.
היא ואמה של הבנות היו בצד אחד כשהטילים נפלו, אחד מהם עבר בין שתי הבנות, אמר אבו אג'ווה לאל-ג'זירה.
"פתאום אבק ואש התפשטו לכל עבר, כאילו זה יום הדין. התחלתי לחפש בטירוף את הבנות", היא אומרת בדמעות, יושבת על מיטה כי היא מתקשה ללכת.
"מצאתי את הילדה הצעירה (רטג') והחזקתי אותה בזרועותיי. הדם שלה נשפך על הבגדים שלי, אבל יכולתי לחוש שהיא עדיין נושמת", סיפרה אבו עג'ווה והוסיפה כי היא צעקה לעזרה, לכל מי שיבוא. ולהציל את רטאז', אבל הסצנה הייתה כל כך כאוטית שאיש לא הצליח לעזור.
זמן קצר לאחר מכן, רטאז' נכנעה לפצעיה.
החיפוש אחר אחותו הגדולה של רטאז' נוסייבה ארך זמן רב יותר.
"חזרתי לחדר התפילה הבוערת שוב ושוב, חיפשתי אותה, לא יכולתי לראות אותה בשום מקום. ואז מישהו אמר לי שהיא מתחת להריסות אז הלכתי לחפש איפה אמרו.
"כשהגעתי אליה", נשבר אבו עג'ווה, "מצאתי אותה והגופה שלה נקרעה לשניים".
בבכי מר, היא אמרה שהיא ואמם של הבנות עשו כל שביכולתם, באמצעות כמה עקירות, כדי לשמור על ארבעתן ביחד.
אבו עג'ווה שוחחה על עזיבת אל-טבין עם הבנות, אבל נוסייבה נרתעה מלעזוב, לדבריה, כי היא השתתפה בשיעורי קוראן שם והייתה גאה בהתקדמותה בשינון הספר הקדוש.
"היא אמרה לנו שאם נרצה לעזוב זה בסדר, היא תישאר מאחור בבית הספר. אמרתי לה שנשארתי איתם לאורך כל המלחמה ולא אעזוב אותם עכשיו, או שנצליח ביחד או מתים יחד, אבל עכשיו הם המשיכו קדימה ועזבו אותנו הם מתו לפנינו."
לבנות הייתה רק משאלה אחת, היא הוסיפה – שהמלחמה תסתיים כי הן "פחדו כל כך הרבה פעמים, נעקרו כל כך הרבה פעמים, הן היו כל כך מותשות והיו רעבות כל כך הרבה פעמים".
לילדות יש אח בן 14, אמר אבו עג'ווה, שנלקח מהן כאשר הצבא הישראלי פשט על בית החולים אל-שיפא שבו הן חיו באותה עת.
"הישראלים שלחו אותו צפונה בכוחות עצמו. היינו מאוד עצובים אז אבל מי יודע, אולי זה הציל אותו, הוא התקווה היחידה שנותרה לנו.
"מי יקרא לי מאמא סומאיה עכשיו? אני כל כך משתוקק למילים האלה", מתייפח אבו עג'ווה.
