אם לא יחול שינוי דרמטי, ביום ראשון ישובו שלוש החטופות הראשונות משבי החמאס לישראל: במשרד הבריאות נערכים באופן אינטנסיבי לקבלתם, וכפי שפרסמנו כאן במעריב, הם צפויים להתקבל במסוק לאחד מששת בתי החולים שנערכו לכך, לאשפוז באגף נפרד, לסדרות ארוכות של בדיקות, טיפולים וליווי צמוד אישי שיימשך שנים.
במשרד הבריאות מעריכים כי מצבם הרפואי והנפשי יהיה דומה לזה של ניצולי שואה, או אף חמור מכך. השחרור ממחנות הריכוז וההשמדה, בתום מלחמת העולם השניה, גילה כי שורדי השואה נמצאו במצב גופני ותזונתי חמור ביותר. הרעב, המחלות והתנאים הבלתי אנושיים גרמו לתמותה גבוהה גם לאחר השחרור. בעלי הברית, שגילו את מחנות הריכוז, נאלצו להתמודד עם אתגר רפואי אדיר – שיקום האנשים שסבלו מתת-תזונה קשה, מחלות כרוניות, פציעות גופניות, ותשישות נפשית עמוקה.
רבים משורדי השואה סבלו מתסמונת ההרעבה, מצב רפואי קיצוני שנגרם בעקבות מחסור ממושך במזון. גופם היה תשוש, רזה להחריד, ומאגרי השומן, החלבון והמינרלים שלהם התרוקנו לחלוטין. השלכות הרעב היו רחבות: אובדן מסת שריר, פגיעה קשה במערכת החיסונית, ומחלות כמו ברי-ברי – חוסר בוויטמין B1, ופלאגרה – חוסר בוויטמין B3.
אחד הסיבוכים הקריטיים שהתעוררו בעקבות ההרעבה היה "תסמונת האכלה מחדש". לאחר השחרור, ניסיונות להאכיל את השורדים בכמויות מזון גדולות במהירות הובילו לשיבושים חמורים ברמות המלחים בדם, שגרמו לכשל בתפקוד מערכות חיוניות כמו הלב, הכליות והמוח. במקרים רבים, שורדים שמתו לאחר השחרור נפגעו דווקא מהזנה בלתי מבוקרת, מה שהוביל את הצוותים הרפואיים ללמוד כיצד להאכילם בצורה הדרגתית ובטוחה.
המחסור בתנאים סניטריים במהלך השבי, יחד עם צפיפות ותת-תזונה, גרם להתפרצות מחלות זיהומיות קשות בקרב השורדים. שחפת, טיפוס הבהרות ודיזנטריה היו נפוצות מאוד. מחנות השחרור התמלאו במרפאות זמניות שניסו להתמודד עם מגפות אלו בעזרת תרופות כמו פניצילין, שפותחו באותה תקופה.
בנוסף, רבים מהשורדים סבלו מזיהומים כרוניים, פצעים מוגלתיים שלא טופלו, ונגעי עור. הטיפול בהם כלל חיטוי וטיפול אנטיביוטי, אך לא תמיד היה זמין ציוד מספיק להתמודד עם העומס העצום של החולים.
השורדים נאלצו להתמודד עם טראומה נפשית חסרת תקדים. רבים סבלו מתסמינים שניתן לתאר כיום כהפרעת דחק פוסט-טראומטית – PTSD: סיוטים, סיוטים, חרדות, תחושת ניתוק, ודיכאון. בנוסף, חלקם חוו אובדן זיכרון זמני או קושי לשוב ולבטוח באנשים, תוצאה ישירה של הפגיעות הפיזיות והנפשיות שעברו.
בעלות הברית הקימו מרכזי שיקום רפואיים עבור השורדים, שם ניתנו להם מזון, טיפול רפואי ושיקום הדרגתי. חלק מהשורדים הועברו למרכזי הבראה, שבהם הושם דגש על חידוש הבריאות הפיזית. התפריט שניתן להם תוכנן בקפידה, עם דגש על ארוחות קטנות ועשירות בוויטמינים, חלבונים ונוזלים.
בנוסף, צוותים פסיכולוגיים החלו לספק תמיכה נפשית, אף על פי שההבנה של ההשפעות הפסיכולוגיות של הטראומה הייתה מוגבלת בתקופה ההיא.
המורשת הרפואית של שורדי השואה כוללת תובנות חשובות לגבי הרעבה, טראומה והתמודדות עם שיקום נפשי ופיזי. רבים מהשורדים הצליחו להשתקם ולבנות מחדש את חייהם, אך הם נאלצו לחיות עם צלקות פיזיות ונפשיות למשך כל חייהם.
