שבוע אחרי מלחמת ישראל-איראן, לא חשבתי שמשהו יחזיר אותי לתיאטרון. ואז הגיעה "החולה ההודי" – הצגה קטנה, מינימליסטית, שמצליחה לספר סיפור יפה וחזק, מה שהופך אותה, בעיניי, לאחת ההצגות הטובות ביותר שעלו השנה בתיאטרון הקאמרי. המחזה, מאת רשף לוי ובבימויו של אמיר י. וולף, מגולל את סיפורו של שגב – צעיר שמתקשר לאחיו הבכור, אבשלום, לאחר שנים של נתק, כדי לבשר לו שאביהם חולה מאוד. מה שנפתח כבשורה קשה, הופך בהדרגה לסיפור אהבה יפהפה בין שני אחים, שנפגשים באמצע החיים.
זו לא הפעם הראשונה שההצגה עולה, אבל עבורי זו הייתה צפייה ראשונה והיא נשאה בתוכה את הקסם השמור לפגישות ראשונות. ההצגה נפתחת בשיר "בוא הביתה" של שולה חן – בחירה שמסמנת גם את רוח הזמן וגם את הנושא המרכזי שלה. אבל רשף לוי לא עוסק בדימויים בימתיים, הוא פשוט יודע לספר סיפור.
הבימוי של אמיר י. וולף מינימליסטי, מדויק, ומאפשר לטקסט לדבר בעד עצמו. הבמאי נשאר נאמן למילים – וזה בדיוק מה שהיה צריך. יש גם ניסיון להוסיף שכבת וידיאו־ארט, אך דווקא שם – פחות היה יכול להיות יותר. כשהחומר הדרמטי כל כך חזק, באמת לא צריך לגעת בו יותר מדי.
רשף לוי יוצר כאן שפה בימתית ייחודית. זו הצגה שחורה, ישראלית מאוד – מלאה בישראליות שמפאת גילי הצעיר לא זכיתי להכיר: עם דיבורים על מנחם בגין ועזר ויצמן, הומור שחור על נאצים, מחלות ובגידות – שהוא בעצם מנגנון הגנה תרבותי. כמו בשיחות סלון על פוליטיקה או מלחמות, גם בהצגה הזו הצחוק הוא הדרך לשרוד את הכאוס.
בנוסף לכך, הכל מתובל עם שירים שאני כל- כך אוהבת – השימוש בשולה חן או ב"ערב מול הגלעד" כחלק מן העלילה, יוצר ניגוד מטורף בין היופי התמים של השירים לבלאגן הרגשי על הבמה.
ואז מגיע משפט קטן, כמעט אגבי, שמישהו בקהל אולי כלל לא יבחין בו: "אבשלום? זה אתה? אתה יכול לישון הלילה על הספה". ואני – מתוך אינטואיציה או מתוך חוש שישי, בלי להבין למה בדיוק – נשברתי מיד. אחר כך הבנתי: אולי כי הורים לא תמיד יודעים איך לתת לילד שלהם מקום, גם כשכבר עברו שנים. אולי כי גם כמבוגרים, אנחנו עדיין צריכים שיגידו לנו: "אתה יכול להישאר, יש לך איפה לישון", ואבשלום קיבל את זה, סוף־סוף – באיחור, וזה כאב לי.
תום אבני היה נפלא בתפקיד האח הגדול. הוא גילם דמות מורכבת – אדם שמסוכסך עם אביו, עם כעסים, עם כמיהה להיות משהו אחר. דמות שנמצאת בשינוי, אולי שינוי שאני עצמי אגיע אליו רק בעוד עשור. בעיניי – פנינת ההצגה. יונתן הורנצ'יק גילם את שגב, האח הקטן: מעצבן, ציני, אמין מאוד – ומתחת לבגידות, לציניות, ולהומור השחור – יש בעיקר לב.
מוטי כץ בתפקיד האב – קשוח, חכם, מדויק. בתוך הדמנציה שלו יש רגעים שבהם נדמה שהוא לא יודע מי זה מי, ואז פורצת ממנו אמת פשוטה, כואבת, ילדותית כמעט: געגוע לאמא, בערבוב, של זיכרון חדש וישן.דווקא מתוך הומור שטותניקי, לפעמים אפילו רדוד – הוא הופך לאנושי ונוגע. אני הולכת לחשוב על שגב עוד הרבה – אבל בעיקר על אבשלום, שהפך מדמות מנותקת ואגואיסטית לבן אדם שלם יותר, פתוח יותר. אדם שמצליח לסלוח על עבר מורכב, ואולי גם לפתוח את הלב.
השילוב הזה של ציניות ורוך כל כך ישראלי. הוא משקף את הפרדוקס החברתי כאן: מצד אחד, תרבות הישרדותית של להסתיר את הקושי, אך מהצד השני, כמיהה נואשת לקשר אמיתי, לרוך שאסור להודות בו. רשף לוי לוכד את זה בדיוק – תחת מעטה של הומור שחור, שהוא לא רק כלי ריפוי, אלא גשר בין אחים.
בתור מבקרת תיאטרון – או אולי פשוט מישהי שראתה עשרות הצגות בשנים האחרונות – זכיתי כאן לרגע נדיר. מצאתי את עצמי שוכחת מהשיפוטיות, מהניתוח, ופשוט נסחפת. מעולם לא התחברתי להצגות על סלון משפחתי קטן – אבל "החולה ההודי" שברה את זה. ואולי זו הגדולה שלה: לגרום לך לשכוח שאתה בתיאטרון, ולהרגיש שאתה פשוט בבית. גם כשהבית הזה מפורק.
ידעתי שאני אבכה – אבל לא על קשר בין אבא ובן שאבד. והכול קרה דרך משפטים פשוטים ויפים כל כך. זו הסיבה שההצגה הזו מרגשת: היא לא רק צינית, ולא רק נוסטלגית – אלא בדיוק השילוב בין השניים. וכן, אחרי המלחמה, לא חשבתי שאחזור כך לתיאטרון, אבל יצאתי אחרת וזו אולי בדיוק המשמעות של תיאטרון טוב.
