בדיוק כשאנחנו מתחילים לחשוב שאנחנו הולכים לקראת סגירה, משהו חדש וגס יותר קורה. התגובה של ישראל היא מקסימליסטית – היא לא תיפסק עד שחמאס יושמד. זה היה הכוח המניע של ישראל כי היא מרגישה מאוימת ופגיעה. אבל זה קל יותר לומר מאשר לעשות. ראינו חודשים של הפצצות בלתי פוסקות, ואלפי הרוגים, כולל מספרים לא פרופורציונליים של אזרחים בעזה. אתה יכול להתחיל לחשוב על היום שאחרי ברגע שאתה יודע מתי היום.
יש חילוקי דעות בקבינט המלחמה של ישראל. (שר הביטחון) יואב גלנט ובני גנץ (שנפטר מאז) חלוקים עם ביבי נתניהו לגבי הסיום. מתי תהיה הפסקת אש? האם עזה תיכבש? אני חושש שאין אור יום באופק.
על חמאס והתנועה הפלסטינית
חמאס היא קבוצת התנגדות אסלאמית שקיימת מאז שנות ה-80 כחלק מהסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים. יש לזה ממד מדיני וצבאי כאחד. היא ניצחה בבחירות בעזה נגד יריבתה פתח ולפני המלחמה שלטה למעשה בעזה במסגרת המגבלות שהטיל המצור הישראלי.
חמאס מומן על ידי איראן אך גם על ידי מדינות אחרות, למשל, קטאר. הרבה מהכספים מקטאר הועברו למעשה דרך ישראל לחמאס והועברו לבניית תשתית צבאית. נתניהו המשיך את חמאס כי זה חילק את חמאס ופתח, עזה והגדה, ונתן לו את ההזדמנות לומר לעולם, 'איך אני מדבר על שלום עם הפלסטינים? אין עם מי לדבר״.
היו תיאוריות שונות מדוע בחר חמאס באותו רגע (7 באוקטובר 2023) לתקוף. ארה"ב מסירה את העין מתהליך השלום הישראלי-פלסטיני כבר כמה שנים. נָשִׂיא ג'ו ביידן עבדה על גישה מבחוץ פנימה – בואו ננרמל את ישראל-ערב הסעודית, בואו ננרמל את ישראל-איחוד האמירויות, בחריין, דגש על פיתוח כלכלי, והבעיה הפלסטינית תיעלם או תצטמצם. אבל זו הייתה אשליה. אחת האמונה היא שחמאס החליט להיות נושא הדגל של ההתנגדות הפלסטינית – מכיוון שפת"ח או הרשות הפלסטינית הפכו כל כך חלשים ולפי הדיווחים
מושחת שאיבד את אמון העם ונראה כקבלנים של מדינת ישראל.
שנית, הייתה פרובוקציה רבה מצד ממשלת הימין הקיצוני הישראלי, שותפיו של נתניהו, לאורך השנים. במשך חודשים התנהלו מחאות על הרפורמות השיפוטיות של נתניהו. החברה הישראלית, הפוליטיקה וכוחות ההגנה היו מפולגים. חמאס בחר באותו רגע. זו הייתה פיגוע ברברי שהוביל את השתלשלות האירועים.
על תגובה בינלאומית לישראל
בגלל האופי הברברי של המתקפה, היה גל עצום של אהדה ותמיכה. לפני 7 באוקטובר, ישראל הקימה קשרים ושותפויות חדשות עם מדינות רבות במזרח התיכון. הייתה הרבה תקווה, ובגדול קבלה (של ישראל).
לרוע המזל, ישראל חשבה שהדרך היחידה שבה היא יכולה להביא את חמאס היא להפיל את עזה להריסות. לאור הטופוגרפיה, צפיפות האוכלוסין והעובדה שעזה סגורה, לא היה לאנשים לאן לברוח. הערכה אחת אומרת שסך הטונה של הפצצות שהוטלו על עזה היה כמו שלוש פצצות גרעיניות. הישראלים טענו כי ההרוגים האזרחיים נחוצים כדי להגיע לחמאס, שהיו במנהרות. אבל אז חבר המושבעים יצא בשאלה האם זה חוצה את הגדרות אמנת ז'נבה של מידתיות במונחים של אובדן חיים אזרחיים, מיקוד דו-שימושי, מיקוד לאנושות. והתמיכה בישראל החלה להתערער. שיא הושג כאשר דרום אפריקה פנתה לבית הדין הבינלאומי, שהחליט שחלק מהגורמים עלולים להסתכם ברצח עם – דבר שישראל הגיבה אליו בתקיפות.
הייתה פילוג בתוך ארה"ב והמפלגה הדמוקרטית, הגברת המחאות בקמפוס, פילוג באירופה וכעת שלוש מדינות הכירו במדינת פלסטין. יש חוסר שביעות רצון בחלקים של הדרום העולמי מכיוון שהם רואים תגובה שונה מהמערב ואילך אוקראינה ועזה. זו הייתה תקלה דיפלומטית עבור ישראל. חלה הידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל.
על ראש הממשלה נתניהו
כל הסימנים מצביעים על כך שאם וכאשר המלחמה הזו תסתיים ויהיה חילופי שלטון, הקריירה הפוליטית של נתניהו תסתיים לכל הפחות. כמובן שהוא גם מתמודד עם השלכות משפטיות של התיקים שהוא מעורב בהם. נתניהו אמור להיות האדם שיש לו הרבה חיים אבל אני חושש שיהיה הרבה כעס בתוך ישראל ושאר העולם. אחת הסיבות שהוא לא רוצה להיכנס להפסקת אש ולעסקת בני ערובה היא כי זו הדרך היחידה להישרדות אישית. כל עוד המדינה במלחמה, הוא יכול להמשיך לעשות מה שהוא יכול. אבל אני לא חושב שלישראל יהיה אכפת אם הקריירה הפוליטית שלו תסתיים בסופו של דבר.
על איך המצב הזה משפיע על הודו
אם יש אי יציבות במזרח התיכון, יש לזה השלכות ברורות על הודו. אם יש חוסר יציבות בין ישראל לאיראן, אם החות'ים תוקפים ספינות בים האדום, יש לזה השלכות עלינו. סכסוך הוא לא האינטרס שלנו. על הודו לדאוג לאינטרסים שלה ולתרום להשבת השלום והביטחון. הרבה מזה הוא עכשיו מעבר לעשייה של כל מדינה אחת… אנחנו חייבים לשמור על הערוצים שלנו פתוחים עם כולם שם.
על הפוליטיקה של ארה"ב ומהלך המלחמה
נשיא ארה"ב ביידן, שהוא תומך גדול בישראל, יצא בתמיכה מלאה לאחר ה-7 באוקטובר. הוא ביקר בישראל, חיבק את ביבי ובעוד שאחת מכוונותיו הייתה לנסות להאט את הפלישה הקרקעית, הוא הביע תמיכה מלאה לישראל, אפילו מבחינת נשק ותחמושת, סובסידיות צבאיות וכדומה. אבל ככל שמספר האזרחים עלה בעזה, זה התחיל להיות גישה שנויה במחלוקת בארה"ב. יש דעה שבידן היה צריך לקרוא לנתניהו לסדר הרבה קודם.
אם דונאלד טראמפ הוא חוזר לבית הלבן, זה הולך להיות שילוב נהדר של כאוס, טרנזקנציאליזם ואופורטוניזם. הוא היה מקורב לנתניהו. אבל לא היה מרוצה ממנו כי נתניהו בירך את ביידן על הבחירות כשטראמפ אמר שהבחירות נגנבו. הוא תמך בישראל ובכל זאת הוא אומר, 'בסדר, תזדרז ותסיים את המלחמה; אתה הורג יותר מדי אנשים'.
אנחנו לא יודעים איפה הוא עומד. הוא לא יצא לנושאים קריטיים כמו בני ערובה, הפסקת אש, היום שאחרי בעזה… (אבל) הוא זה שהתחיל את כל הדיבור הזה על נורמליזציה (בין ישראל לעולם הערבי). איך הוא יגיב אם יגיע לבית הלבן, באיזה שלב תהיה המלחמה אז, יהיה תלוי בהרבה דברים.
על פתרון שתי המדינות ועתידו
פתרון שתי המדינות הזה כמעט נקבר ועכשיו הוא הוצא מהקבר. זה מצער כי אם תחזור לוועדת פיל משנת 1937 או לתוכנית החלוקה של האו"ם או להחלטת האו"ם 181 או לתהליך אוסלו, נראה שזה היה הפתרון היחיד.
לאורך השנים, מדינות, האו"ם שילמו מס שפתיים לפתרון שתי המדינות. קרו דברים שהפכו את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי – בין אם זה רשות פלסטינית חלשה ומושחתת לכאורה, הפילוג בין חמאס לפתח או הפעילות האינטנסיבית של המתנחלים בגדה המערבית שמרחיקה מהמושג אדמה למען שלום. כל זאת, יחד עם המהלך לכיוון הימין בישראל בפוליטיקה ב-10-15 השנים האחרונות והדחה של השמאל הישראלי, פירושו שלא הייתה שום תנועה לקראת פתרון שתי המדינות.
אחרי הסכסוך הזה, זה הפך שוב לדחיפה רטורית. כרגע, לישראלים אין מצב רוח שתהיה מדינה פלסטינית בגבולם. והפלסטינים אינם משוכנעים לגבי אף אחד שיכול לספק להם את פתרון שתי המדינות הזה, כי הם חשים פגיעים על כך שישראל נמצאת בשכונה כמו שהישראלים מרגישים לגבי הפלסטינים. זה דבר טוב לשמור על זה כשאיפה לטווח ארוך אבל לא הייתי עוצר את נשימתי שזה יקרה מהר מאוד.
זהו תמליל ערוך של השיחה שנערכה באינטרנט לפני התפתחויות בישראל, עזה, איראן וארה"ב
