הפחד אוחז בשטחים גדולים של הציבור האמריקני תחת הממשל השני של דונלד טראמפ הוא חסר תקדים בהיסטוריה של ארה"ב המודרנית. מעשי התגמול החצופים של הנשיא נגד מתנגדים פוליטיים, עוינות פתוחה כלפי התנגדות והתעלמות מהנורמות הדמוקרטיות מבהירות שהוא מתכוון להפעיל כוח עם פחות מעצורים מבעבר.
זה מפתה לצמצם את המשבר הפוליטי של ארצות הברית לתפיסה הפשוטה כי בחירות גרועות בקלפי מניבות תוצאות גרועות.
עם זאת, המציאות המפחידה היא שהגנות חוקתיות ומשפטיות, הניחו מזמן כישורים כנגד שלטון סמכותי, התבררו כבלתי יעילים באופן מדאיג. הסיבה לכך היא שהפריבילגיה והסמכותיות העילית הם חלק מה- DNA של החוקה האמריקאית.
אי שוויון ופריבילגיה בחוקה של ארה"ב
למרות הרטוריקה הנשגבת של החירות שדומתה על ידי המייסדים המייסדים, החוקה שהם ניסחו לא נוגעת לחופש ושוויון לכולם.
כפי שהוגדר במקור, זה היה מסמך פגום עמוק, פרו-עבדות, שגויס על ידי מעמד מובחר של בעלי נכסים גברים לבנים שדאגתם העיקרית הייתה שמירה על הדומיננטיות הכלכלית והפוליטית שלהם. העקרונות שנקראו של חירות ודמוקרטיה נועדו להחריג את מרבית האוכלוסייה, כולל אנשים משועבדים, נשים ועניים.
רחוק מלהיות אמנת זכויות אוניברסאליות, החוקה האמריקאית עיגנה את אי השוויון המערכתי, מה שמבטיח שהכוח נשאר מרוכז בידי מעטים מיוחסים.
זה לא צירוף מקרים שארה"ב מפגרת אחרי חלק גדול מהעולם בהבטחת זכויות יסוד. בניגוד לדמוקרטיות רבות, בהן חוקות מכירות במפורש זכויות כלכליות וחברתיות כבסיסיות לכבוד האדם, החוקה האמריקאית אינה מכילה ערבויות כאלה. אין זכות חוקתית לבריאות, דיור, שכר מחיה או ביטחון כלכלי בסיסי. היעדרות זו אינה מקרית; זה משקף את סדר העדיפויות של מערכת שנועדה לשרת אליטות כלכליות.
בארצות הברית הגנות אלה נותרות חמקמקות, המודחות כ"רדיקליות "על ידי מפעל שכופף עושר וכוח על רווחת האדם. אין זה מפתיע שהממשלה האמריקאית אינה חוסכת הוצאה על הכוח הצבאי אלא מסרבת להרחיב את אותה דחיפות לביטחון הסוציו -אקונומי של אזרחיה.
כוח מנהלי לא מסומן
תוך כדי הרחבת מעט זכויות כלכליות וחברתיות לאזרחים אמריקאים, החוקה האמריקאית מעניקה לנו נשיאים כוח רחב היקף לעשות כרצונם.
בניגוד למנהיגים ברוב הדמוקרטיות, נשיא ארה"ב מחזיק סמכויות חד -צדדיות יוצאי דופן עם מעט פיקוח שיפוטי או מחוקק. הנשיא יכול לעצור או לנקוט בהעמדה לדין פדרלי, לאכוף חוקים באופן סלקטיבי, לשלוט במדיניות ההגירה, לסווג או להסווג סודות ממשלתיים, לעקוף את קביעת פסק הדין ולטהר פקידים "לא נאמנים" – הכל ללא בדיקות משמעותיות.
החלטות מדיניות חוץ, כולל משיכות אמנות והתערבויות צבאיות, מחייבות אישור פרלמנטרי במקומות אחרים, אולם נשיאים אמריקאים יכולים לצאת באופן חד צדדי לסכמים ולפרוס חיילים המנצלים פרצות בפיתרון מעצמות המלחמה ללא אישור לקונגרס.
סמכויות חירום, שברוב הדמוקרטיות דורשות פיקוח מחוקק, אינן מסומנות כמעט בארצות הברית, ומאפשרות למנהל לתפוס נכסים, להטיל סנקציות ולהפנות מחדש כספים על הצהרת חירום לאומי בלבד.
בניגוד מוחלט לדמוקרטיות בהן בתי משפט בודקים באופן פעיל את ההפעלה המנהלתית, הרשות השופטת האמריקאית מתגוננת בעקביות למנהל בענייני חוץ, גם כאשר יש הפרות גסות של זכויות האדם. דוגמה ארורה היא מקרה בית המשפט של ההגנה לילדים בינלאומי-פלסטין נ 'ביידן, שם התובעים ביקשו להחזיק את ניהולו של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן באחריות לתמיכה בארה"ב בפעולות הצבאיות של ישראל בעזה, בטענה כי הסיוע האמריקני הקל על פעולות רצח עם ו
למרות הכרה בראיות אמינות, בית המשפט דחה את המקרה, ואשר כי אפילו במקרים הכרוכים בהפרות של זכויות אדם, ההנהלה נותרה בלתי ניתנת להסרה מבחינה משפטית.
כניסת הנשיאים לביטחון לאומי הייתה מזמן עילה להרחבה הבלתי נבדקת של הסמכות המנהלתית. טראמפ, כמו הנשיא ג'ורג 'וו בוש, תפס באגרסיביות את התקדים הזה, והשתמש בו לא רק להתערבויות צבאיות אלא גם כדי להצדיק דיכוי ביתי. במסווה של הביטחון הלאומי, ממשלתו מכוונת לעולים ומאיימת להפליל את ההתנגדות.
האופי המוחלט של כוח החנינה של הנשיא מטריד גם הוא. שלא כמו בדמוקרטיות אחרות בהן חנינה מנהלתית נתונה לפיקוח, החוקה האמריקאית אינה מטילה גבולות משמעותיים על כוח זה. טראמפ לקח זאת לקיצוניות, והעניק חנינות לנאמנים פוליטיים, פושעי מלחמה ומתקוממות. בידיו של נשיא סמכותי, החנינה הופכת לכלי לערעור הצדק ולגיבוש הכוח.
תפקיד בית המשפט העליון
בית המשפט העליון בארה"ב, הישות השיפוטית המוטלת על מה שהוא חוקתי או לא, שיחקה היסטורית תפקיד מפתח בבישת עליונות לבנה, פריבילגיה ואי -שוויון בארצות הברית.
בפרשת בית המשפט של פלסי נ 'פרגוסון משנת 1896, בית המשפט סיפק לגיטימציה חוקתית לאפרטהייד גזעי, עוול שנמשך היטב למאה העשרים. מערכת המשפט לא פשוט סובלה את הכפוף הגזעי; זה אישר באופן פעיל ואכוף אותו.
בינתיים, בית המשפט העליון פגע באופן שגרתי בניסיונות הרגולציה הכלכלית, וחוסם את חוקי שכר המינימום, הגנות על עבודה ואכיפת ההגבלים העסקיים בטענה כי אמצעים כאלה הפרים את עקרונות הפדרליזם וחופש החוזה שנקרא. פסיקות אלה היו פחות על הגנה על חירות ויותר על הגנת האליטה העשירה מפני אחריות דמוקרטית.
רק באמצע המאה העשרים, במיוחד תחת בית המשפט בוורן, אימצה הרשות השופטת שיח מבוסס זכויות שמטרתו להרחיב חירויות אזרחיות ולהגן על קהילות שוליות. החלטות ציון דרך, כמו בראון נ 'מועצת החינוך (1954), גדעון נ' וויינרייט (1963), מירנדה נ 'אריזונה (1966), ורו נ' ווייד (1973), פסקו את העיקרון של נפרד אך שווה בהן. חינוך, ביצרה את הזכות להליכי ניסיון הוגנים וזכות של נשים לבחירות רבייה. אלה בין מקרים אחרים סימנו מעבר לעבר פרשנות מכילה יותר של זכויות חוקתיות.
עם זאת, תקופה זו של התקדמות שיפוטית הוכיחה את עצמה קצרת מועד. העלאת הרוב השמרני בבית המשפט העליון החזירה את המוסד ל- DNA המקורי שלו – העדיפה את האליטות לרעת נשים ומיעוטים.
במהלך שני העשורים האחרונים פירק בית המשפט באופן שיטתי רווחים רבים של מהפכת הזכויות, הפעלת זכויות הצבעה, שוחק את חירויות הרבייה והחלשת הגנות העבודה.
השפעת הכסף בפוליטיקה האמריקאית ביססה עוד יותר את המציאות הזו, והבטיחה שהממשלה נשארת לאינטרסים מובחרים ולא לבוחרים. החלטת בית המשפט העליון ב -2010 ב- Citizens United נ 'FEC האיצה את הירידה הזו על ידי חוק לגליזציה של הזרימה הבלתי מוגבלת של הכסף התאגידי לקמפיינים פוליטיים.
בית המשפט העליון מילא גם תפקיד מפתח בהרחבת הכוח המנהל. בשום מקום זה לא ברור יותר מאשר בהחלטתו של בית המשפט העליון ב -2024 בטראמפ נגד ארצות הברית, שהעניקה למעשה נשיאים חסינות רחבה מפני התביעה פלילית בגין פעולות שננקטו בעת התפקיד – לפני כן, בידוד הרשות המבצעת מאחריות משפטית.
בית המשפט העניק גם למנהל כמעט בלתי מוגבל על אכיפת החוק. במקרה של ארצות הברית נ 'ניקסון (1974), אישר בית המשפט כי הרשות המבצעת מחזיקה בסמכות בלעדית על החלטות התביעה, והדגישה כי הנשיא והיועץ המשפטי לממשלה שומרים על שיקול דעת נרחב בקביעת מי להעמיד לדין, אילו אישומים להביא, ולמקום אם להמשיך בתיק.
באופן דומה, ב- Heckler v. Chaney (1985), בית המשפט קבע במפורש כי החלטת סוכנות שלא לאכוף חוק – דומה להחלטת התובע שלא להביא אישומים – אינה ניתנת לביקורת, מכיוון שהיא נופלת בתחום שיקול הדעת המבצעת. יחד, מקרים אלה חיזקו את העיקרון כי ההנהלה היא כמעט שיקול דעת מוחלט בענייני התביעה, המוגנים מהפרעות שיפוטיות.
טראמפ ניצל זאת באופן מלא. הוא הצהיר בגלוי על כוונתו לחקור ולהעמיד לדין יריבים פוליטיים, ומאיים על העיקרון הדמוקרטי היסודי של צדק חסר פניות. בדמוקרטיה חוקתית, אף אדם לא צריך לחיות בפחד מפעולות ממשלתיות שרירותיות. עם זאת, המסגרת המשפטית הנוכחית מציעה הגנה מועטה. גם אם יזכו אנשים ממוקדים, האגרה הכספית והרגשית יכולה להיות הרסנית.
מציאות מפוכחת
טראמפ אינו סטייה, אלא התוצר הצפוי של מערכת שמאפשרת אליטות, שומר על שליטה עולמית ומגן על הנשיאות מפני אחריות. הפחד שאמריקאים חשים כי כיום הוא מוצדק, אך הוא משקף אי הבנה עמוקה יותר: זו לא סטייה מהנורמה, אלא המשך.
האמונה כי החוקה האמריקאית מגנה מטבעה מפני דסוטיזם תמיד הייתה אשליה. מעבדות ורצח העם של עמים ילידים לג'ים קרו, מעצרם של אמריקאים יפנים, הפחד האדום, "המלחמה בטרור" ודיכוי התנגדות נגד רצח העם הישראלי של פלסטינים, ההיסטוריה האמריקאית מגלה כי הכוח מעביר בעקביות את הצדק.
המציאות החריפה היא שהחוקה האמריקאית, למרות הכבוד שלה בתרבות הפוליטית האמריקאית, היא מסמך מיושן ובלתי מספק לטיפול באתגרי העולם המודרני. זה נכתב על ידי מעמד צרה של אליטות שלא יכלו לחזות חברה מגוונת, מתועשת וחוברת גלובלית. הליקויים המבניים של החוקה-חוסר ההגנות החברתיות והכלכליות שלה, אמון יתר על הרשות השופטת שלא נבחרה שמונתה לכל החיים, הסתמכותה על כספי מאכל בפוליטיקה, מערכת הבחירות הלא-דמוקרטית העמוקה שלה-הותירה את המדינה לא מצוידת להתעמת עם המשברים של המאה ה -21.
זה לא משבר חולף, אלא שיאו של מערכת חוקתית שלא נועדה להגן מפני רודנות. השאלה הדוחקת היא כבר לא אם הדמוקרטיה האמריקאית נמצאת במשבר, אלא מה שיידרש לציבור להתעמת עם המציאות המפוכחת הזו.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
