כמעט 500 ימים שהו בשבי שגיא דקל חן, סשה טרופנוב ויאיר הורן, ולמרות תקופה מזוויעה של עינויים קשים, הרעבה מתמשכת, בידוד – בחושך ובקור, הם נראים לכאורה בריאים מחייכים, מתהלכים, ויוצרים קשר עם סביבתם. התנהגות זו מעוררת תהיות: איך ייתכן שאנשים שעברו תקופה ארוכה של התעללות נראים מלאי מרץ ושמחה? התשובה טמונה במנגנונים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים שמופעלים אצלם בימים האחרונים מאז הידיעה על השחרור הצפוי.
בעת אירועים מרגשים ומשמחים, כמו שחרור משבי ממושך, הגוף משחרר כמויות מוגברות של הורמונים המשפיעים על מצב הרוח והאנרגיה. האדרנלין, המופרש מבלוטת יותרת הכליה, מכין את הגוף לפעולה, מעלה את קצב הלב ואת לחץ הדם, ומגביר את זרימת הדם לשרירים.
פרץ אדרנלין מעניק תחושת כוח, דריכות ואנרגיה, אך זוהי תחושה זמנית בלבד. דופמין, שמופרש במוח מאזור הגזע, אחראי על תחושת סיפוק והנאה. הוא משתחרר בכמויות גדולות כאשר אדם חווה הישג משמעותי או רגע של אושר. אצל החטופים, שחרור הדופמין יוצר אופוריה רגעית, הגורמת להם להיראות שמחים ואופטימיים, אך כשרמותיו יורדות, מופיעה עייפות, ולעיתים גם תחושת ריקנות ודיכאון.
הסרוטונין, שמווסת את מצב הרוח, השינה והתיאבון, עולה אף הוא עם השחרור מהשבי ויוצר תחושת רוגע וביטחון עצמי. כיוון שרמות הסרוטונין של החטופים היו נמוכות מאוד בתקופת השבי עקב הלחץ הקיצוני, עלייה פתאומית ברמותיו יוצרת אשליה של יציבות רגשית, אך אין בכך להעיד על מצבם האמיתי לטווח הארוך.
הורמון נוסף המשתחרר בעת סטרס או התרגשות הוא קורטיזול, המופרש מבלוטת יותרת הכליה. מדובר בהורמון לחץ המווסת תגובות למצבי סטרס ארוך טווח. הוא משפיע על מערכת החיסון, לחץ הדם, רמות הסוכר והמטבוליזם. בשבי, רמות הקורטיזול של החטופים היו גבוהות עקב המצוקה המתמשכת. עם השחרור, חלה ירידה חדה ברמות ההורמון, מה שעלול לגרום לתחושת עייפות קיצונית ולהפרעות בתפקוד המערכת החיסונית.
למרות החיוכים והאנרגיה הזמנית, אין להתעלם מהנזקים הפיזיולוגיים החמורים שהחטופים חוו במהלך השבי. גופם איבד כמויות משמעותיות של שומן ושריר, מאגרי החלבון הידלדלו, והחטופים נכנסו למצב של פירוק שריר כמקור אנרגיה (קטבוליזם). החולשה הגופנית היא תוצאה ישירה של הרעבה לאורך תקופה ממושכת, במהלכה לא קיבלו החטופים די קלוריות, חלבונים וויטמינים חיוניים. מערכת החיסון שלהם נחלשה משמעותית, מה שהופך אותם לפגיעים יותר למחלות. מחסור חמור במינרלים כמו אשלגן, מגנזיום וזרחן עלול לגרום להפרעות קצב לב חמורות ואף לקריסת מערכות.
במצבים קיצוניים, החזרת מזון מהירה מדי עלולה להוביל לתסמונת ההאכלה המחודשת, תהליך מסוכן שבו שינויים חדים במאזן המלחים בגוף גורמים לבצקת מוחית, אי-ספיקת לב ושיבוש חמור במערכת העיכול. הנזקים אינם רק פיזיים, אלא גם פסיכולוגיים ונוירולוגיים. חטופים שחווים טראומה ממושכת מפתחים לעיתים קרובות הפרעת דחק פוסט-טראומטית, שגורמת לפלאשבקים, חרדות וקשיים ביצירת קשרים חברתיים. מעבר לכך, המחסור התזונתי ממושך פגע ישירות בתפקודי המוח שלהם.
מחסור בוויטמינים מקבוצת B החשובים לבריאות מערכת העצבים, עלול לגרום לבעיות בזיכרון, בקבלת החלטות ובמצב הרוח. הפער בין ההתנהגות החיצונית של החטופים, שמונעת מהורמוני השמחה, לבין מצבם הפיזי והנפשי בפועל, הוא משמעותי ומטעה.
תהליך ההתאוששות חייב להיות הדרגתי ומבוקר. השיקום התזונתי מתבצע בזהירות רבה, עם אספקת מזון עשיר בחלבונים, ויטמינים ומינרלים, תוך פיקוח רפואי צמוד. בדיקות דם תכופות נדרשות כדי לאזן את מצבם המטבולי ולמנוע תופעות לוואי מסוכנות. התמיכה הנפשית חשובה לא פחות, שכן רבים מהם יצטרכו להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות של התקופה הקשה שעברו.
כאמור על אף שהחטופים המשוחררים נראים חייכנים ומלאי אנרגיה, היא אינה משקפת את מצבם הבריאותי האמיתי. הגוף עבר טראומה פיזית ונפשית קיצונית, הידלדלות שרירים, דיכוי חיסוני, זיהומים, פגיעה באיברים פנימיים, והם יזדקקו למעקב רפואי ממושך לצד השיקום הנפשי המשפיע גם הוא דרמטית על המצב הרפואי. רק עם הזמן ניתן יהיה לאמוד את הנזק שנגרם ולסייע להם להשתקם בצורה מלאה. בינתיים נאחל להם בריאות שלמה, שיקום מהיר, וחזרה הביתה של כל שאר החטופים הנמקים בשבי החמאס.
