נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עזב באמצע את ועידת ה-G7 בקנדה, שנערכה מוקדם יותר השבוע, ותדרך לכַנס ישיבה דחופה. בין הנוכחים: בכירי היועצים לביטחון לאומי, אנשי קמפיין, מפקדים צבאיים לשעבר, וכמובן בני משפחתו הקרובים, שממשיכים ללוות כל מהלך אסטרטגי.
הנושא שעל הפרק: אם להצטרף למערכה שמובילה ישראל מול איראן. העולם כולו דרוך – מה תעשה ארצות הברית? תיכנס? תמתין? תתערב דיפלומטית? ואז טראמפ יצא. העולם מחכה למוצא פיו, וטראמפ? ברור לו שכולם מחכים. הוא תזמר את הרגע הזה במדויק.
ולכן, דווקא ברגע הזה, הוא צייץ את הדבר הבא: "הצבתי היום שני תורני דגלים חדשים בכניסה לבית הלבן. מתנה ממני, הרגשתי שמשהו שם תמיד היה חסר".
אין מילה על איראן, אין אזכור של התקיפה. רק דגלים. אבל זה בדיוק העניין – המשחק של טראמפ הוא להיות בלתי צפוי, לדאוג שאם כולם מצפים ממנו לדבר אחד, הוא יפתיע עם דבר אחר. זו גם הסיבה שישראל כל כך נזהרת לא ללחוץ עליו להיכנס למערכה. יודעים פה שכל לחץ לכיוון אחד יוביל ללחץ אנטגוניסטי לכיוון אחר. זו הפיזיקה שלו.
עוד לפני שהוא במרוץ לניצחון – הוא במרוץ לשלוט על הקשב שלנו, והדרך הטובה ביותר לשלוט בסיפור היא להשאיר את כולם תוהים מהו הפרק הבא. הציוץ האחרון שלו – "אולי אתערב. אולי לא", אמירה שהיא לא באמת היסוס – אלא מנגנון של החזקת מתח.
השמועה מספרת שכשהוא למד לשחק פוקר, האסטרטגיה הראשונה שלמד הייתה "לעולם אל תחשוף את הקלפים שלך, רק תגרום לכולם לחשוב שאתה על סף מהלך רציני – ושהם מוכרחים להישאר בשולחן כדי לא לפספס". הציפייה למשהו יוצרת רגש חזק יותר מהדבר עצמו. כמו בסרט, הרגע שבו הדלת חרקה חזק יותר מהופעת המפלצת.
טראמפ מבין את זה היטב – הוא לא חייב לפעול, הוא רק צריך לגרום לנו להרגיש שהפעולה קרובה. בדומה לכותבי מותחנים, טראמפ שולט בקצב הסיפור: הוא בונה מתח, ואז עוצר אותו. הוא כופה על התקשורת והעולם לעסוק בו גם בלי פעולה מצידו, רק דרך שתיקות, רמיזות וסימנים. אנחנו מתמקדים יותר במה שעלול לקרות, כי הוא לא צפוי. טראמפ מקפיד לא להגיב בלוגיקה שגרתית – ולכן כולם מרוכזים בו יותר מכל שחקן אחר.
טראמפ לא רק משתמש בעמימות – הוא הופך אותה לאסטרטגיה של החזקה רגשית. המוח שלנו מתוכנת להתמקד במידע חסר. זה נקרא "אפקט זייגרניק" – כשמישהו משאיר אותנו במתח, הוא בעצם יוצר "משימה לא גמורה" במוח שלנו, ואנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב על זה. כשפוליטיקאי מעוות בין "אולי כן, אולי לא", הוא הופך את עצמו למרכז תשומת הלב. כל התקשורת מחכה, המתחרים לא יודעים איך להגיב, והציבור ממשיך לעקוב.
כשאתה משאיר אנשים במתח, אתה לא רק מושך תשומת לב, אתה הופך להיות זה שקובע על מה כולם מדברים ומתי. במקום שהתקשורת תקבע את סדר היום, אתה מכתיב את הקצב. כולם חיים לפי השעון שלך – מחכים לציוץ שלך, לעדכון שלך, להכרזה שלך. זה הופך אותך לדירקטור של הסיפור, לא רק שחקן בו.
בנוסף, כשאתה בוחר מתי לחשוף מידע, אתה גם בוחר באיזה הקשר הוא מתקבל. אם כולם מדברים על משהו אחר ופתאום אתה מוציא הודעה, אתה מעביר את כל הדיון לנושא שלך. זה כמו להחליף ערוץ לכל המדינה בו זמנית.
וזה גורם לאפקט הכי משמעותי מבחינת טראמפ – אנשים מתחילים לחכות לך באופן תלותי. זה יוצר מעגל – ככל שהם יותר מחכים, כך גדלה הציפייה, וכך גדל הכוח שלך כשאתה מחליט לפעול.
