מריחת דאודורנט היא פעולה יומיומית כמעט אוטומטית, אך רבים אינם מודעים לכך שאם העור אינו יבש ונקי לחלוטין בעת השימוש, לא רק שהאפקטיביות של המוצר נפגעת, אלא אף עלולה להחמיר את הבעיה. התוצאה היא התחזקות הריח הרע למרות התחושה המוטעית של רעננות.
כדי להבין מדוע, יש להכיר את מבנה בלוטות הזיעה בגוף. קיימות שתי מערכות בלוטות עיקריות: בלוטות אקריניות המפוזרות על פני רוב הגוף ומפרישות זיעה מימית בעיקר לשם ויסות חום, ובלוטות אפוקריניות הנמצאות בעיקר בבית השחי ובאזור המפשעה. בלוטות אפוקריניות מפרישות נוזל סמיך יותר, עשיר בחלבונים ושומנים. נוזל זה כשלעצמו חסר ריח, אך כאשר חיידקים טבעיים החיים על העור מפרקים את החומרים שבו, נוצרים תוצרים נדיפים בעלי ריח אופייני של זיעה חמוצה.
כשהעור בבית השחי אינו נקי לפני מריחת הדאודורנט, החיידקים שמפרקים את הזיעה כבר פעילים, ויתרה מכך – המגע של הדאודורנט בעור המזוהם מאפשר להם להיצמד אליו ולחזור בעוצמה רבה יותר בכל שימוש. בתוך כך, גם תעלות בלוטות הזיעה עשויות להיחסם, מה שמגביר תחושת לחות ותחושת חוסר נעימות.
כדי למנוע את המעגל הזה, יש להקפיד על מספר כללים פשוטים. ראשית, יש לרחוץ את בית השחי היטב בסבון ומים חמים לפני השימוש בדאודורנט. אין די בשטיפה חפוזה; המטרה היא להסיר לא רק את הזיעה, אלא גם את שאריות החיידקים ותוצריהם. לאחר הרחצה, יש לייבש את העור לחלוטין בעזרת מגבת נקייה. לחות שנותרת על העור, גם אם בלתי נראית לעין, פוגעת ביכולת של הדאודורנט לפעול.
בבחירת דאודורנט יש לשים לב גם להבדל שבין דאודורנט לבין אנטי-פרספירנט. דאודורנט נועד להילחם בריח באמצעות חומרים אנטיבקטריאליים ובישום, בעוד אנטי-פרספירנט נועד להפחית את הפרשת הזיעה עצמה באמצעות חסימת בלוטות הזיעה. רבים בוחרים לשלב בין שני סוגי המוצרים כדי להשיג גם הפחתת לחות וגם מניעת ריח.
בעת השימוש, יש להניח שכבה דקה ואחידה של המוצר, מבלי להפריז בכמות. שכבה עבה מדי אינה מגבירה את האפקטיביות, אלא רק מייצרת הצטברות מיותרת של חומר וחיידקים. אם מדובר בדאודורנט בצורת ספריי, חשוב לרסס ממרחק של 15–20 סנטימטרים ולא להצמיד ישירות לעור, כדי למנוע גירוי מקומי.
לבסוף, יש להחליף או לנקות את הדאודורנט עצמו בהתאם להנחיות היצרן, במיוחד אם מדובר בעט רול-און שבא במגע ישיר עם העור. אם רואים לכלוך או שינוי בריח הדאודורנט עצמו, יש להפסיק להשתמש בו.
