בני הזוג היו ביחד כשלושה עשורים לפני שהתגרשו. היא האשימה את עבודתו בכך שגבתה מחיר מנישואיהם. אבל ב-2019, בית משפט בצרפת קבע שהיא אשמה אך ורק בפיצול, לאחר שסירבה לקיים איתו יחסי מין.
בית המשפט העליון באירופה לזכויות אדם גינה ביום חמישי את הפסיקה, ואמר כי החלטת בית המשפט הצרפתי הפרה את זכותה של האישה לחיים פרטיים ולאוטונומיה, שכללה את חיי המין שלה. ההחלטה נתפסה כאבן דרך על ידי פעילי זכויות נשים שהעלו זמן רב חששות לגבי חוקי הנישואין של צרפת.
בהחלטת 2019 של בית המשפט לערעורים של ורסאי נאמר כי האישה, שזוהתה רק כ-HW במסמכי בית המשפט, הייתה אשמה בגירושין לאחר שהפסיקה את "היחסים האינטימיים" עם בעלה. סירובה במשך שנים להיות אינטימית עם בעלה, אמר בית המשפט, היה "הפרה חמורה וחוזרת ונשנית" של חובותיה הזוגיות.
אולם בית הדין האירופי לזכויות אדם, שאמר שלממשלות מוטלת חובה להילחם באלימות במשפחה ובאלימות מינית, קבע ביום חמישי כי "עצם קיומה של חובה זוגית כזו מנוגד הן לחופש המיני והן לזכות לשלוט בגופו".
הוא הוסיף, "בית המשפט אינו יכול לקבל, כפי שהממשלה מציעה, שהסכמה לנישואין מרמזת על הסכמה ליחסים מיניים עתידיים".
זה היה ניצחון סמלי לאישה, שטענה כי לא היה צריך למצוא אותה אשמה בגירושים. ארגוני זכויות נשים כינו את ההחלטה צעד בסיסי לטיפול באלימות מינית ובצורות אחרות של התעללות נגד נשים במערכות יחסים.
"אני מקווה שההחלטה הזו תהווה נקודת מפנה במאבק למען זכויות נשים בצרפת", אמרה HW בהצהרה באמצעות עורכת הדין שלה, דלפין צובי. "הניצחון הזה מיועד לכל הנשים שכמוני, מוצאות את עצמן מתמודדות עם החלטות שיפוטיות חריגות ולא צודקות המעמידות בספק את שלמותן הגופנית ואת זכותן לפרטיות".
HW ו-JC, כפי שזוהה בעלה במסמכים, שחיו יחד מחוץ לפריז, נישאו ב-1984 ונולדו להם ארבעה ילדים משותפים, נכתב בפסק הדין. האישה פתחה בהליכי גירושין ב-2012, בטענה שההתמקדות של בעלה בקריירה שלו השפיעה על חיי המשפחה שלהם, וכי הוא היה "עצבני, אלים ופוגע".
בעלה טען בבית המשפט בצרפת שהיא אשמה משום שהפרה את חובותיה הזוגיות בסירובה לאינטימיות מינית, וגם העלילה אותו בהאשמותיה.
האישה העידה כי סירבה לקיים יחסי מין בגלל בעיות בריאותיות, כולל תאונה קשה והחלקת דיסק. בית המשפט הצרפתי מצא לטובתו.
ממשלת צרפת, שהתגוננה בבית המשפט האירופי, טענה כי השאלה אם חובת הנישואין הופרה היא עניין של בתי המשפט המקומיים, והצביעה על כך שהחוק הצרפתי מעניש תקיפה מינית בין בני זוג. דוברת של דייגו קולאס, פקיד שייצג את ממשלת צרפת בבית המשפט, סירבה להגיב אך התייחסה לתגובה קצרה ביום חמישי של ז'רלד דרמנין, שר המשפטים של צרפת.
"ברור שנלך לכיוון ההיסטוריה ונתאים את החוק שלנו", מר דרמנין אמר לכתבים. הוא אמר שהוא יעודד את המחוקקים לדון בעניין.
לשני הצדדים יש שלושה חודשים להפנות את התיק ללשכה הגדולה של בית המשפט האירופי, אשר תוכל לשקול את התיק למתן פסק דין סופי. לאחר הוצאתו, ועדה של נציגי ממשלה עבור המדינות החברות בבית המשפט מפקחת על אכיפתו. לבית המשפט האירופי אין מנגנון אכיפה, אך פסיקותיו יכולות לגרום למדינות לבחון מחדש את חוקיהן.
שיחות סביב הסכמה הדדית, תרבות אונס ואלימות מינית שטפו את צרפת בחודשים האחרונים, מונעים מהתיק הקשה שבו היו 51 גברים הורשע בהפרה מינית של ג'יזל פליקוט. בעלה לשעבר של גברת פליקוט, דומיניק פליקוט, הודה שסימם ואנס אותה במשך כמעט עשור, והזמין עשרות זרים להצטרף אליו.
Lilia Mhissen, עורכת דין נוספת המייצגת את HW, אמרה כי הפסיקה צריכה למנוע מבתי המשפט בצרפת לפרש את החוק באופן שיאלץ נשים לקיים יחסי מין עם בני זוגן. היא כינתה את זה "פיתוח משמעותי לזכותן של נשים לשלוט בגוף שלהן, כולל במסגרת הנישואין".
קרן הנשים, ארגון צרפתי לזכויות נשים, אמרה כי הפסיקה העמידה את צרפת "פנים אל פנים עם אחריותה". היא קראה לממשלה לבחון את שיטות המשפט שלה, והוסיפה כי קבוצות פמיניסטיות הזהירו כי המושג "חובה זוגית" הוא סוג של שליטה ואלימות מינית.
"אין ואף אסור להשוות נישואים לעבדות מינית", אמרו בקבוצה.
