חאן יונס, רצועת עזה, פלסטין – ה הפסקת האש בעזה היה אמור להתחיל בשעה 8:30 בבוקר (06:30 GMT). משפחת אל-קידרה סבלה 15 חודשים של התקפות ישראליות. הם נעקרו יותר מפעם אחת והתגוררו באוהל. קרוביהם היו בין יותר מ-46,900 הפלסטינים שנהרגו על ידי ישראל.
אבל אל-קידראס שרדו. והם רצו ללכת הביתה.
אחמד אל-קידרה ארז את שבעת ילדיו על עגלת חמורים ופנה למזרח חאן יונס. סוף סוף היה בטוח לנסוע – ההפצצה הייתה צריכה להיפסק.
אבל המשפחה לא ידעה שהפסקת האש בין ישראל לחמאס התעכבה. הם לא ידעו שגם באותן שעות נוספות, מטוסים ישראלים עדיין טסים מעל שמי עזה, מוכנים להטיל את הפצצות שלהם.
הפיצוץ היה חזק. אשתו של אחמד חנן שמעה את זה. היא נשארה מאחור בבית של קרוב משפחה במרכז העיר, ארגנה את חפציהם, תכננה להצטרף לבעלה ולילדיה כמה שעות לאחר מכן.
"הפיצוץ הרגיש כאילו הוא פגע בלב שלי", אמר חנן. היא ידעה באופן אינסטינקטיבי שמשהו קרה לילדים שלה, שרק עכשיו נפרדה מהם.
"הילדים שלי, הילדים שלי!" היא צרחה.
העגלה נפגעה. בנו הבכור של חנן, עדלי בן ה-16, מת. כך גם סאמה הצעירה שלה, בת השש, תינוקת המשפחה.
יסמין, בת 12, הסבירה כי מול העגלה הייתה הנעה על ארבע גלגלים שהובילה אנשים שחוגגים את הפסקת האש. אולי זו הייתה הסיבה שהטיל פגע.
"ראיתי את סמה ועדלי שוכבים על האדמה, ואבי מדמם ומחוסר הכרה על העגלה", אמרה יסמין. היא משכה את אחותה אסיל בת השמונה החוצה לפני שטיל שני פגע במקום שבו הם היו. גם מוחמד בן ה-11 שרד.
אך מותו של אחמד, שותפו של חנן, נקבע בבית החולים.
"הילדים שלי היו העולם שלי"
ישבה על קצה מיטת בית החולים של בתה הפצועה אימאן בבית החולים נאצר בחאן יונס, חנן עדיין הייתה בהלם מפגז.
"איפה הייתה הפסקת האש?" היא שאלה. בהתרגשותם לשוב סוף סוף לכל מה שנותר מביתם, התגעגעו המשפחה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בהצהרה כי החמאס הפלסטיני לא שלח את שמות שלושת השבויים הישראלים שישוחררו ביום ראשון במסגרת המלחמה. עסקת הפסקת האש.
הם לא ראו את חמאס מסביר שיש סיבות טכניות לעיכוב, וכי השמות יימסרו, כפי שהיו בסופו של דבר.
הם לא ידעו שבאיחור של שלוש השעות לפני תחילת הפסקת האש בסופו של דבר, שלושה מבני משפחתם ייהרגו. הם היו בין 19 הפלסטינים שנהרגו על ידי ישראל בשעות האחרונות, לפי ההגנה האזרחית של עזה.
חנן פרץ בבכי. כעת היא תצטרך להתמודד עם החיים ללא בעלה וללא שניים מילדיה. האובדן של סאמה, "האחרונה בחבורה" כפי שתיארה אותה עם האמרה הערבית, היה קשה במיוחד.
"סאמה היה הצעיר שלי והכי מפונק. היא הייתה כועסת בכל פעם שדיברתי על הבאת ילד נוסף."
אדלי הייתה "עמוד התמיכה" שלה. הילדים שלה היו העולם שלה.
"סבלנו את כל המלחמה הזו, מול התנאים הקשים ביותר של עקירה והפצצה", אמר חנן. "הילדים שלי התמודדו עם רעב, מחסור במזון ומצרכים בסיסיים".
"שרדנו יותר משנה מהמלחמה הזו, רק כדי שהם ייהרגו בדקות האחרונות שלה. איך זה יכול לקרות?"
יום של שמחה הפך לסיוט. המשפחה חגגה את סיום המלחמה בלילה הקודם.
"האם לצבא הישראלי לא היה מספיק מהדם שלנו ומהזוועות שהם ביצעו במשך 15 חודשים?" שאל חנן.
ואז היא חשבה על עתידה. כשבעלה ושניים מילדיה נקרעו ממנה, ודמעות יורדות על פניה, היא שאלה: "מה נשאר?"
