גל המחאות מתעצם: המאבק על עתיד אירופה
עשרות אלפי מפגינים יצאו בסוף השבוע האחרון לרחובות ברלין במחאה נגד התחזקות מפלגת הימין הקיצוני AfD (Alternative for Germany). בשער ברנדנבורג ההיסטורי התאספו כ-35 אלף מפגינים, ועוד כ-40 אלף הפגינו בקלן. "אלה שמלבים גזענות ותוקפים את ההגנה על האקלים לא רק מנהלים קמפיין, הם מסכנים חיים," אמרה לואיזה נויבאואר מארגון "שישי למען העתיד" לקהל המפגינים.
המחאות מגיעות על רקע משבר פוליטי חריף בגרמניה, לאחר קריסת הקואליציה של הקנצלר אולף שולץ בסוף השנה שעברה. מפלגת AfD, שזוכה לתמיכה פומבית של אילון מאסק, מדורגת שנייה בסקרים ועשויה להגיע להישג היסטורי בבחירות שייערכו בחודש הבא. "תמיכתו של מאסק בימין הקיצוני בכל רחבי אירופה מסכנת את ההתפתחות הדמוקרטית של היבשת," אמר שולץ בהתייחסו למעורבות המיליארדר בפוליטיקה האירופית.
"מה שאנחנו רואים בגרמניה הוא חלק ממגמה עולמית רחבה הרבה יותר," מסביר ד"ר דניאל ויינר, מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים ובפורום אירופה באוניברסיטה העברית ומומחה למדיניות חוץ פופוליסטית, בראיון בלעדי למעריב. "פופוליזם הוא מאקרו-אסטרטגיה של התעצמות פוליטית על ידי יצירת קיטוב בין 'העם' ל'אליטות', כאשר ההנהגה מציגה את עצמה כקול האותנטי היחיד של העם הנאבק נגד האליטות השולטות. אבל בעוד שבעבר המאבק הזה היה מוגבל לגבולות המדינה, היום אנחנו רואים תופעה חדשה – הקרב בין 'עם' ל'אליטות' הועבר לזירה הבינלאומית ומקרב בין הנהגות פופוליסטיות, באופן שעלול לאתגר את הסדר העולמי כולו".
ממעבדה למציאות: שורשי המהפכה הפופוליסטית
"כדי להבין את שקורה היום באירופה, צריך להטות את המבט לעבר, ולהסתכל על אמריקה הלטינית," מסביר ד"ר דניאל ויינר. "אמריקה הלטינית שימשה כמעין 'מעבדה של פופוליזם', עם לפחות שלושה גלים מובחנים של הנהגות פופוליסטיות שהגיעו לשלטון במדינות שונות: הגל הראשון של השמאל הקלאסי בשנות ה-40 עד ה-60 למאה הקודמת, הגל השני של הימין הניאו-ליברלי בשנות ה-90, והגל השלישי מאז שנות ה-2000 עם דמויות בולטות כמו צ’אווס בוונצואלה".
כיום, מזהה ויינר, מתפתח באזור גל רביעי של ימין פופוליסטי השונה מהותית מקודמיו, ואשר מחקה את הסגנון והרעיונות שבאות מארצות הברית ואירופה. "זאת הפעם הראשונה בה אנו רואים מנהיגים פופוליסטיים שהגיעו לשלטון במדינות שונות, ויוצרים ביניהם רשת בינלאומית כה ענפה של שיתופי פעולה שמעבר לאזור שלהם בלבד. הן חולקות טקטיקות, שיח, סגנון ולפעמים אף משאבים, ופועלות בתיאום חוצה גבולות כדי להעצים את מאבקם מול הממסד הגלובליסט שעבר תהליך של שחיתות ערכית, לטענתם. זה מה שמייחד את הגל הנוכחי של מיליי בארגנטינה, בולסונארו בברזיל, אורבן בהונגריה, מודי בהודו, וילדרס בהולנד ומלוני באיטליה, ועוד כהנה וכהנה".
הכיכר הדיגיטלית: מהפכת התקשורת הפופוליסטית
"התפתחות מעניינת במיוחד היא השינוי באופן בו מנהיגים פופוליסטים מתקשרים עם ההמונים," מסביר ויינר. "בעבר, הכיכר המרכזית – כמו כיכר מאי בארגנטינה – הייתה המוקד להפגנת כוח והתלכדות המונים. בשנות ה-2000, נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, חולל מהפכה עם תוכנית טלוויזיה שבועית, שהייתה לשיח ללא מתווכים, בה צ'אווס היה משוחח ישירות עם אזרחים, ולאור דבריהם הורה לשריו כיצד לפתור את הבעיות שהוצגו לפניו (לפעמים משך התוכנית הייתה 7 שעות). מעבר לתוכנית זו, שהתקיימה 13 שנה, צ'אווס אף הקים את רשת הטלוויזיה, טלסור (Telesur) שיועדה עבור כל אמריקה הלטינית. היום, הרשתות החברתיות מאפשרות למנהיגים פופוליסטים לא רק לתקשר עם תומכיהם ללא מתווכים "ממסדיים", אלא גם ליצור קבוצות של תומכים החורגים מעבר לתחומי מדינתם".
דוגמה בולטת לכך הוא חירט וילדרס ההולנדי (חבר ב"מפלגה למען החירות"), שבדומה לטראמפ, הפך את הרשת החברתית X לכלי מרכזי בקמפיין שלו. "הרשתות החברתיות מאפשרות יותר ויותר למנהיגים פופוליסטים לעקוף את התקשורת המסורתית ולדבר ישירות עם תומכיהם, לא רק במדינתם אלא בכל העולם," מסביר ויינר.
"אנחנו העם": הדינמיקה החדשה של פופוליזם גלובלי
כאמור, לפי ויינר, אחד האלמנטים המרכזיים שהופך את הגל הנוכחי לייחודי הוא שהמאבק בין 'העם' ל'אליטות' חצה את גבולות המדינה, ונהיה טרנס-לאומי. לדבריו, נעשים שני דימויים מקבילים: האליטות מוצגות כרשת בינלאומית, בצורה של וול-סטריט, האיחוד האירופי, ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, תאגידים רב-לאומיים, וכיוצא בזה. בד בבד, דימוי נוסף שנוצר הוא מצד ההנהגות הפופוליסטיות הטוענות להיות ההתגלמות הבלעדית של עמם, ויוצאות מחוץ למדינה לשם יצירת בריתות במטרה לקבל את הלגיטימציה לכך שהן לא משיגות ב"בית". אותה "בריחה החוצה" של פופוליסטים (Populist Way Out), מונח שטבע ויינר, הינה תופעה חדשה לחלוטין במסגרת הפופוליזם העולמי".
ביחס לנקודה אחרונה זו, עליה מצביע ד"ר ויינר, נאמר כי התופעה המדוברת מקבלת ביטוי מובהק בקשרים ההדוקים בין מנהיגים פופוליסטים בתוך אירופה וברחבי העולם, המתבטאים בעיקר בהפגנות משותפות של חיבה וסולידריות בין "חברים למאבק". כך למשל, הנשיא הנבחר טראמפ מארח במעונו במר-א-לגו את ראשת ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני, אותה כינה "אישה פנטסטית", ואת נשיא הונגריה ויקטור אורבן, שהוא מתאר כ"מנהיג פנטסטי". בו זמנית, נשיא ארגנטינה, מיליי, מחזק את קשריו עם מנהיגי ימין בספרד ובכל אירופה, וחירט וילדרס בהולנד זוכה לתמיכה פומבית של אילון מאסק. בקיצור, התנועות הפופוליסטיות אוהבות להציג את עצמן כאגודה אחת עם מספר מאפיינים משותפים, גם אם בפועל נשארים ביניהן הבדלים משמעותיים.
האיום על הסדר הבינלאומי: מדמוקרטיה לסמכותנות ורביזיוניזם
מחקרים שפרסמנו לאחרונה בגיליון מיוחד שהוקדש כולו לנושא ההשלכות של הפופוליזם העולמי (בכתב-העת היוקרתי International Affairs) מצביעים על אפשרות מדאיגה של שינוי עמוק במערכת הבינלאומית," מתריע ויינר. "ככל שמנהיגים פופוליסטים נשארים בשלטון, הם נוטים להפוך ליותר ויותר סמכותניים. לאורך זמן, השילוב של פופוליזם וסמכותנות עלול להוביל להתחדשות של רביזיוניזם במדיניות החוץ והביטחון של המדינה – כלומר, נכונות גוברת לשנות את הסדר הבינלאומי הקיים, ואת המצב של המדינה בתוכו, כולל באמצעים צבאיים. דוגמאות לכך אפשר לראות ברוסיה של פוטין, בטורקיה של ארדואן ובוונצואלה בראשות מדורו, ואולי אף בין השיטין בהתבטאויות של טראמפ ביחס לגרינלנד ופנמה. על כל זה יש להוסיף את ההשפעה על שינוי העקרונות המנחים את הסדר הבינלאומי".
הסדר העולמי הפופוליסטי והחדש: ממולטילטרליים רחב לפוליטיקה של בריתות סלקטיביות
השינויים כבר ניכרים בשטח. "אנחנו רואים מעבר ממולטילטרליזם (שיתוף פעולה בין מדינות רבות דרך האו"ם וארגונים דומים- ג'.ט.) למיני-לטרליזם (שותפויות קטנות בין מדינות נבחרות להשגת מטרות משותפות- ג'.ט.) – כלומר, מדינות עם הנהגות פופוליסטיות מעדיפות שיתופי פעולה מצומצמים על פני הסכמים בינלאומיים רחבים. הן גם מתייחסות למשפט הבינלאומי באופן מאוד סלקטיבי, מה שאנחנו מכנים Rule of Law-ish – משתמשות בו כשזה משרת אותן, ובמקרים שאינו- מתעלמות הימנו. בהקשר זה, ישנה נטישה של עקרונות הומניטריים בינלאומיים – להמחשת דבריו, ויינר מציין כיצד דוקטרינת האחריות להגן (R2P, (Responsibility to Protect) , הקובעת שלקהילה הבינלאומית יש אחריות להתערב כאשר מדינה כושלת בהגנה על אזרחיה או כשהיא עצמה מבצעת פשעים נגד האוכלוסייה שלה- ג'.ט.) כמעט ונעלמה מהשיח. "שלישית, ואולי החמור מכל, ניתן לצפות לכרסום בעקרון מנחה של פלורליזם ולמעבר לאנטי-פלורליזם – כלומר, הדרה מכוונת של שחקנים מסוימים כמשתתפים פעילים בקהילה הבינלאומית בשל היותם שונים. הדרך משם להסלמתם של סכסוכים אתנו-לאומיים ואתנו-דתיים עלולה להיות קצרה".
השלכות לעתיד: בין ימין לשמאל – אפקט המטוטלת והמערכת הבינלאומית
"אחת התופעות המדאיגות ביותר אצל הפופוליזם," מסביר ויינר, "היא מה שמכנים 'אפקט המטוטלת'. כשפופוליזם מושרש בתרבות הפוליטית של מדינה, בהמשך מאוד קשה להוציא את רוח הפופוליזם מהמערכת. באמריקה הלטינית, שכאמור היא המעבדה המרכזית והגדולה של פופוליזם, ראינו איך זה עובד: הגל הראשון של שמאל קלאסי בשנות ה-40 וה-50 השפיע על גל נגדי של ימין ניאו-ליברלי בשנות ה-90, שבתורו הוביל לגל שמאלני חדש בשנות ה-2000 עם דמויות כמו צ’אווס. כיום אנחנו רואים גל רביעי של ימין פופוליסטי עם דמויות כמו מילאי בארגנטינה ובולסונארו בברזיל".
"באירופה," ממשיך ויינר, "אנחנו מתחילים לראות סימנים דומים". להמחשת דבריו, די להתבונן במתרחש בצרפת, למשל, בה ההצלחה של הימין הקיצוני בהנהגת מרין לה-פן מעוררת תגובת נגד שמאל הפופוליסטי של ז'אן-לוק מלנשון, וכך המטוטלת ממשיכה לנוע באמצעות קיטוב שהולך וגובר. כך שאכן, כדברי ויינר "זה מעגל שקשה מאוד לצאת ממנו, כי כל צד משתמש בקיצוניות של הצד השני כדי להצדיק את הקיצוניות שלו".
התחזקות הפופוליזם בעולם משפיעה גם על ישראל. השינויים של הפופוליזם על הסדר העולמי, "יוצרים דילמות קשות עבור ישראל" קובע ויינר, ומפרט: "מדיניות החוץ הישראלית תצטרך לתמרן בעולם שבו הכללים המסורתיים של המשפט הבינלאומי והדיפלומטיה עלולים להשתנות. בעולם של קיטוב קיצוני, בריתות מצומצמות ושיתופי פעולה סלקטיביים, היכולת לנווט בין הכוחות השונים תהיה קריטית. ישראל תצטרך להתאים את עצמה למציאות זו, מבלי לאבד עמוד שדרה ערכי, דבר שיהווה אתגר גדול ביותר עבור ישראל". לדברים אלה של ויינר נוסיף כי אפשר וניתן לראות את תזוזת המפה הפוליטית כבר עכשיו, בריקוד המוזר המתרחש בין ישראל לבין ממשל טראמפ, ושמא יותר משהדבר קשור לפופוליזם יסודו באדם – טראמפ.
מבט לעתיד: הניתן אפשר לבלום את הגל?
מחקרים מצביעים על כך שהתופעה עלולה להיות עמוקה יותר ממה שנדמה תחילה. "אין מדובר רק בשינוי פוליטי זמני," מדגיש ויינר. "ככל שהנהגות פופוליסטיות יגיעו לשלטון בעוד ועוד מדינות מסביב לעולם, ובוודאי כאשר מדובר במעצמות, אפשר לצפות לשינוי מבני עמוק במערכת הבינלאומית. במקרה זה, השאלה כבר אינה האם הסדר העולמי ישתנה, אלא איך ייראה הסדר החדש שיחליף אותו".
לסיום, נראה כי המחאות בברלין מסמנות נקודת מפנה חשובה. "המאבק כיום אינו רק על עתידה של גרמניה או אירופה," מסכם ויינר. "זהו מאבק על אופיו של הסדר הבינלאומי בעשורים הבאים. ההתנגשות בין המפלגות המסורתיות והמפלגות הפופוליסטיות –הן בימין והן בשמאל— עלולה לעצב מחדש את כללי המשחק הבינלאומיים, את מערכת הבריתות העולמית, ואת האופן שבו מדינות מתנהלות זו מול זו".
