בעצרת קמפיין במדינת ויסקונסין ימים ספורים לפני האתמול בחירות לנשיאות ארצות הבריתנשיא ארה"ב לשעבר והנשיא הנבחר הנוכחי דונלד טראמפ רָשׁוּם מורת רוחו ממיקרופון פגום: "אני כל כך כועס. אני כאן רותח. אני רותח. אני עושה את התחת שלי עם המיקרופון המטופש הזה."
המצב היה כל כך מכעיס, למעשה, שהוא משך את הקול הנוסף מטראמפ: "אתה רוצה לראות אותי דופק לעזאזל אנשים מאחורי הקלעים?"
כעת, אין ספק שטראמפ הוא אדם כועס מאוד; רק תראה, ובכן, כל מה שהוא אי פעם אמר על אויביו בכל מקום, בין אם הם דמוקרטים, מהגרים, חברי "השמאל הרדיקלי” – או מיקרופונים. וכפי שמוכיח את עצמו "הניצחון המפואר" נגד יריבתו הדמוקרטית קמאלה האריס בבחירות הללו, גם הרבה אמריקאים כועסים.
למרות השתייכות ברורה לאליטת העל הפיננסית של אמריקה, המיליארדר טראמפ חיזר אחרי מגזר רחב ממעמד הפועלים המקומי לראות בו מושיע ממצוקתם הכלכלית במערכת פלוטוקרטית שהוא עצמו חלק בלתי נפרד ממנה. הפנייה המקוממת ל"Make America Great Again" מתעלמת בכוונה מהעובדה שמעולם לא היה משהו גדול באומה המבוססת על אי-שוויון חברתי-כלכלי המוני, שבה הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד מנציחים את הפלוטוקרטיה במסווה של דמוקרטיה.
הקרב הראשון של טראמפ כנשיא ראה אותו חוקק הפחתות מס עבור מי עוד? – אנשים עשירים אחרים. ועדיין מצביעים רבים תופסים אותו כמועמד היחיד העומד להחזיר את הכבוד לאנשים שסבלם הכלכלי הוא תוצאה ישירה של אותו הסדר קפיטליסטי שמאפשר לטראמפ לשגשג.
מה שבטוח, כעס הוא תרופה נוחה לתחושות של חוסר אונים, וטראמפ מסוגל בהחלט בכל הנוגע לתיעול חוסר שביעות רצון ציבורית לטובתו. שנאת זרים היא נשק שימושי בהקשר זה, ומה שמכונה "אבטחת גבולות" היה נושא מרכזי שהניע את ההצבעה השנה – כשטראמפ הבטיח גירוש המוניים ורוצה את התעמולה החתימה שלו על החסות הדמוקרטית לכאורה לפלישה לארה"ב על ידי רווי מחלות, אכילת חיות מחמד המוני מהגרים פושעים.
מטבע הדברים, יש הרבה סיבות לכעוס – אפילו "רותח", כדי לשאול את כהונתו של טראמפ – על מצב ענייני ארה"ב תחת ממשל ג'ו ביידן היוצא, שבו האריס מכהן כסגן נשיא. שותפות לרצח העם של ישראל בפלסטין עולה בדעתי – ובמיוחד, העובדה שארה"ב לא רואה שום דבר פסול בשליחת ערימות של נשק ומיליארדי דולרים בסיוע לצבא הישראלי כדי לטבוח פלסטינים בהמוניהם בעוד שמיליוני אמריקאים אינם יכולים להרשות לעצמם דיור, מחסה, שירותי בריאות או מזון.
אבל, היי, זה קפיטליזם בשבילך.
בינתיים, החיבוק של טראמפ כדמות מחוץ למערכת המסורתית של פוליטיקה עילית – מישהו שיכול "להפיל אנשים לעזאזל מאחורי הקלעים", אם תרצו – מוקל רק על ידי הערות פטרוניות של מנהיגים דמוקרטיים מסוימים. במהלך א נְאוּם בחודש שעבר בשם האריס, למשל, נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, הרצה לגברים שחורים שהתמיכה בטראמפ מרמזת על דחייה סקסיסטית של האריס: "אתם חושבים לשבת בחוץ או לתמוך במישהו שיש לו היסטוריה של השפלתכם, כי אתה חושב שזה סימן לכוח, כי זה מה זה להיות גבר? להפיל נשים? זה לא מקובל."
אבל יש סיבות מלבד שנאת נשים לא להצביע ל"לשעבר" של קליפורניהשוטר עליון." ונוזף כמו ילדים נודע גם כמעורר כעס.
בשנת 2022 סָעִיף עבור המרכז לחקר כלכלה ומדיניות שבסיסו בוושינגטון, הכלכלן דין בייקר נקט דקירה בהסבר "כעסם של הטרומפרים" – וכיצד קרה ש"רוב גדול של הלבנים שאינם בעלי השכלה בקולג' (במיוחד גברים לבנים) מוכנים ללכת אחרי דונלד טראמפ מכל צוק".
כשהוא מציין שעובדים בעלי השכלה נמוכה יותר של כוח העבודה בארה"ב התמודדו בצורה גרועה בארבעת העשורים האחרונים, אפילו מול צמיחה כלכלית בריאה יחסית, בייקר ציין כי הסיבה לכך היא שהאחראים על ניהול המדיניות הכלכלית "בנו אותה באופן מודע בדרכים שיועילו לאנשים. כמו עצמם ולדפוק עובדים עם פחות השכלה".
זה הכל שווה לקורס הפלוטוקרטיה, כמובן. אבל בייקר המשיך לשער שאחת הסיבות שהסדר הענישה הואשם על הדמוקרטים היא ש"האנשים שמרוויחים מהמדיניות הזו ואז מפיצים ישירות את השטויות שהחלוקה מחדש כלפי מעלה הייתה רק הפעילות הטבעית של השוק קשורים באופן גורף עם הדמוקרטים. צַד". עם זאת, זה לא היה כדי לבטל את התפקיד בבחירות המדיניות המזיקות של המפלגה הרפובליקנית, ש"לא הייתה טובה יותר, ולעתים קרובות היא גרועה יותר".
ולמרות ש"כעסם של הטראמפרים" אולי הניע את הבחירות השנה, יש די הרבה דברים לכעוס עליהם.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
