דיר אל-בלה, עזה -הפעם הראשונה שפגשתי את מוחמד קריק היה בבית החולים הערבי אל-אהלי בעיר עזה ב -31 בינואר, כשחזרנו זה עתה מדרום עזה לצפון.
הלכתי לאוהל התקשורת של אל ג'זירה בבית החולים, שם הוא היה. הצלם עבדל "עבד" חכים ואני הצגנו את עצמנו וכולנו שוחחנו – על המצב, המלחמה והעקירה שלנו לדרום.
באותה תקופה, אנאס אל-שריף עשתה דו"ח חי.
הרגשתי תחושה חמה של היכרות. סוף סוף ראיתי את אנאס, שהדיווחים שעקבנו אחרינו לאורך כל העקירה שלנו. הוא לא נראה שונה מאיך שהוא עשה על המסך, אבל הייתה לו נוכחות חזקה באופן אישי.
ניגשנו לאנאס לאחר שסיים את הדו"ח ודיבר בקצרה. הוא ידע היטב את עבד, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הוא דיבר בענווה וחיוך קל במהלך השיחה הקצרה שלנו – הוא נאלץ לדווח על צפון עזה.
הפגישה הקצרה שלי עם אנאס ומוחמד באותו יום התחשק לעמוד לפני ענקים, עוצמתיים ובלתי מעורערים. בנוכחותם הרגשתי כמו כלום לעומת כוחם, נחישותם והתמדה למרות הזוועות שהתגלו בצפון.
אלה מאיתנו המדווחים מהדרום התפעלו לעתים קרובות מכוחם, ותמיד היינו גאים בהם.
פגשתי את מוחמד ואנאס מספר פעמים אחרי זה.
ב -13 באפריל, כאשר בית החולים הערבי של אל-אהלי במרכז העיר עזה הוכה על ידי שני טילים, הפגישה הייתה קצרה אך חמה-מהסוג שאתה יכול להרגיש כמה הם היו מוכנים לעזור בכל רגע.
באותו יום, מוחמד יעץ לי להתמקד בנקודות מסוימות והפנה אותי לעבר מקום לקבל ראיונות ומידע חשוב. רגעים אחר כך, הוא התירץ את עצמו לצאת לאוויר.
זה היה משהו שאנאס ומוחמד שיתפו: עבודה בלתי נלאית ונכונות לעזור לכל עיתונאי בשטח, במיוחד כוותיקים שהכירו כל סנטימטר בעזה.
הפעם האחרונה שראיתי את אנאס הייתה בשבוע שעבר מחוץ לבית החולים אל-שיפה בעזה עזה. נסעתי לשם לצלם ראיון.
החלפנו ברכה מהירה מכיוון שכמו תמיד, הוא היה עסוק והתכונן לשידור חי. צפיתי בו מחווה לצלם שלו איפה להקים תחת השמש הקופחת.
לרגע התבוננתי בו, את האנרגיה והמקצועיות שלו, למרות גל ההסתה והאיומים הישראליים שלו נגדו. מילות הפרידה שלי אליו היו: "הישאר בטוח", מכיוון שכולנו ידענו שהוא יכול להיות מטרה בכל רגע.
כאשר הגיעו החדשות על רצחו ביום ראשון בערב, זו הייתה קטסטרופה, לא רק עבור עיתונאים, אלא לכל הפלסטינים ששקלו את אנאס בן, מישהו שסיפר את סיפוריהם.
כולם קיוו שהחדשות טעות, אבל זה לא היה. וזה נשא מכה נוספת: מוחמד, מוחמד נופל ואיברהים זאהר היו ממוקדים אף הם.
כל צוות הצפון הצפוני של אל ג'זירה ערבי נמחק – כתבים, מצלמות וציוד – נמחקו.
ההאשמות נגדם היו מוכנות, מפוברקות. אבל כולם יודעים שישראל חוששת רק דבר אחד: האמת.
זה היה רגע שנאתי הכל. שנאתי את העיתונות – עכשיו שקר לעולם שלא שומע אותנו או רואה אותנו, עולם שמחכה למותנו, מחכה שנוכל להפוך לחדשות במקום לספק אותה.
זה היה רגע כבד עם חוסר תוחלת, עם חוסר הבושה של הפשע ועם זאת כבד יותר מהזעם כי הפשעים לא עונשו.
מדוע ANAS לא הייתה מוגנת? מדוע הוא נשאר לבד, מול מוות בכל רגע? מדוע היינו צריכים לראות את זה כעוד עוד פריטים חדשותיים?
העיתונות הפכה לפחד וקללה שמצללת את כולנו, כל רגע.
אנאס, מוחמד ועמיתיהם כבר לא כאן כדי להחזיק את המיקרופונים או המצלמות, אך קולם, האומץ והמרדף הבלתי נלאה של האמת יישארו חרוט בזיכרון של עזה.
