מאה עלי היה נחוש בדעתו יום אחד להפוך לעיתונאי ולדווח על אירועים בעזה. כעת יש לה ולסטודנטים אחרים רק שאיפה אחת: למצוא אוכל כעבדה פגעת במובלעת הפלסטינית.
כאשר מלחמה זועקת, היא חיה בין חורבותיה של האוניברסיטה האסלאמית, מוסד חינוכי שזכה פעם אחת, שכמו רוב האחרים בעזה, הפך למקלט עבור עקורים.
"אנחנו אומרים הרבה זמן שאנחנו רוצים לחיות, אנחנו רוצים להתחנך, אנחנו רוצים לטייל. עכשיו אנחנו אומרים שאנחנו רוצים לאכול," אמר הסטודנט בן ה -26.
עלי הוא חלק מדור של פלסטינים בעזה – מבית הספר היסודי ועד סטודנטים באוניברסיטה – שאומרים שהם נשדדו מחינוך בכמעט שנתיים של שביתות אוויריות ישראליות שהרסו את מוסדות המובלעת.
יותר מ 61,000 בני אדם נהרגו על ידי מלחמת ישראל בעזהעל פי רשויות הבריאות בעזה. חלק גדול מהמובלעת, שסבלה מעוני ואבטלה גבוהה עוד לפני המלחמה, נהרסו.
שר החינוך הפלסטיני, אמג'ד ברהאם, האשים את ישראל בביצוע הרס שיטתי של בתי ספר ואוניברסיטאות, ואמר כי 293 מתוך 307 בתי ספר נהרסו באופן מוחלט או חלקי.
"עם זה, הכיבוש רוצה להרוג את התקווה בתוך בנינו ובנותינו," אמר.
משרד האו"ם לתיאום העניינים ההומניטריים אמר כי על פי הערכת הנזק האחרונה מבוססת לוויין ביולי, 97 אחוזים מהמתקנים החינוכיים בעזה ספגו נזק מסוים עם 91 אחוזים שדורשים שיקום גדול או שחזור מלא כדי להיות פונקציונלי שוב.
"הגבלות של הרשויות הישראליות ממשיכות להגביל את כניסת האספקה החינוכית לעזה, ומערערת את קנה המידה ואיכות ההתערבויות", נכתב.
הסטטיסטיקות העגומות הללו מציירות עתיד עגום עבור יסמין אל-זאנין, 19, שישב באוהל לעקורים ומיון דרך ספרים ששרדו שביתות ועקירה ישראליות.
היא נזכרה עד כמה היא שקועה במחקריה, מדפיסת ניירות, מצאה משרד ומתאימה אותו לאורות.
"בגלל המלחמה, הכל נעצר. אני מתכוון לכל מה שבניתי, כל מה שעשיתי. רק תוך שניות זה נעלם," אמרה.
אין תקווה מיידית להקלה או חזרה לכיתה.
ישראל מתכננת מתקפת עזה חדשה, אותה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו ביום ראשון כי הוא ציפה להשלים "די מהר", מכיוון שמועצת הביטחון של האו"ם שמעה דרישות חדשות לסיום הסבל במובלעת הפלסטינית.
סג'ה אדוואן, בת 19, סטודנטית בהצטיינות במכון אל-אזהר המתגורר בבית ספר פונה למקלט עם משפחתה בת תשע, נזכרה כיצד הבניין בו נודע פעם שהופצץ.
ספריה וחומרי הלימוד שלה נעלמו. כדי להעסיק את דעתה, היא רושמת הערות על ניירות החינוך הדלים שנשארה לה.
"כל הזיכרונות שלי היו שם – השאיפות שלי, המטרות שלי. השגתי שם חלום. זה היה חיים בשבילי. כשהייתי הולך למכון הרגשתי נוחות פסיכולוגית," אמרה.
"הלימודים שלי היו שם; חיי, העתיד שלי, שם הייתי מסיים את לימודיו."
