עברו חודשיים מאז שהפסקת האש החלה בעזה. הפלסטינים עדיין נהרגים על ידי הצבא הישראלי, אך ההפצצה הבלתי נלאית נעצרה – לפחות לעת עתה. עזרה נחוצה מאוד שהורשה לרצועה נותקה לפני כשבועיים.
מה שנכנס בחודש וחצי הקודמים בקושי יכול היה להחיות את מערכת הבריאות שהתמוטטה בעזה. כל כך הרבה בתי חולים ומרפאות נהרסו, במיוחד בצפון, עד שארגונים הומניטריים נאלצו להקים אוהלים כדי לספק טיפול בסיסי למאות אלפי ניצולים. האספקה הרפואית שנכנסה כבר אזלה.
בין ייסורים מתמשכים זה, מערכת הבריאות בעזה לא יכולה אפילו להתחיל להתאושש, הרבה פחות מתייחסים למשברי הבריאות המרובים המציקים את האוכלוסייה האזרחית. אחד הגרועים שבהם הוא המספר המזעזע של אמפוטות שהשימוש ללא הבחנה של ישראל בכלי נשק נפץ במשך 15 חודשים הותיר מאחור.
על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, החל מספטמבר 2024, 22,500 אנשים בעזה סבלו מפגיעות משנות חיים מאז 7 באוקטובר 2023, כולל פגיעות בגפיים קשות, קטיעות, טראומה בעמוד השדרה, פגיעות מוח טראומטיות וכוויות עיקריות.
בשיא המלחמה הרצחנית, סוכנויות סיוע וארגונים רפואיים דיווחו כי למעלה מעשרה ילדים איבדו גפה אחת או שתיים בכל יום בעזה. רבים עברו את הניתוח ללא הרדמה ורבים מהגפיים הללו ניתן היה להציל אילו מערכת הבריאות לא הייתה מבוטלת לחלוטין. בדצמבר, האו"ם אמר כי בעזה יש את "המספר הגבוה ביותר של אמפוטות ילדים לנפש בעולם".
ביולי 2024, כשהייתי בביקור שדה בבית החולים אל-אקסה מאדירס, הייתי עד למקור ראשון כיצד אחד מבתי החולים המתפקדים האחרונים בעזה נאבק לעזור לאלה שספגו פציעות מכלי נשק מתפרצים. כשהגעתי לבית החולים נפצעו אנשים רבים בגלל מספר הפצצות.
מיהרתי לעזור מכיוון שהיה מחסור קשה בצוות. המטופל הראשון אליו טיפלתי היה ילדה פצועה בשם טלה שהייתה בת ארבע. היא איבדה את אחת מרגליה בגלל ההפצצה ובכתה וצעקה בעוצמה. אמה, שנפצעה קשה גם כן, לא יכלה לבוא לעזור להרגיע אותה. לא יכולתי לעשות הרבה בשביל הילדה הקטנה אלא לשנות את התחבושת שלה ולתת לה משכך כאבים.
ואז ראיתי בחור צעיר בשם עבדאללה שנפצע קשה ולא מודע. עם הגעתו לבית החולים, נקטע שאר רגלו. אביו אמר לי שסבתו של עבדאללה ואחד מאחיו נהרגו.
חזרתי לבית החולים בדצמבר 2024, שם נתקלתי בשתי ילדות קטנות, חנן, בת 3 ומייסק, שנה ו -8 חודשים, שאיבדה את גפיים ואת אמם בפשיטה ישראלית כמה חודשים קודם לכן. חנן קטיעה את שתי רגליה, ואילו אחותה מיסק איבדה אחת מהן. דודתם, אותה דיברתי, סיפרה לי על המאבק לטפל בהם.
מיסק בדיוק למדה ללכת כשההפצצה פגעה בכף רגלה. חנן היה מבוגר מספיק כדי להבין ולהבחין בכפות רגלים של ילדים אחרים בגילה, ושאל מדוע שלה נעדר.
אלה רק כמה מהסיפורים של אלפי ילדים שילדותם נקצרה על ידי פצצות ישראליות. הם אינם מסוגלים לרוץ ולשחק עם בני גילם, וסובלים טראומה קשה במקום שלא יכול להציע להם אפילו טיפול בסיסי.
לפני מלחמה רצח עם זו, עזה כבר נאבקה עם מספר גדול של אמפוטות, קורבנות מלחמות ישראל הקודמות ו תקיפות בהפגנות שלווהו
אבל היו כמה מתקנים וארגונים שעזרו להם. בית החולים חמאד לשיקום ותותבות הצליח לספק אמפוטות עם תותבות. יוזמות שונות סיפקו תוכניות תמיכה וריפוי פסיכו-חברתיות כדי להתגבר על הטראומה והסטיגמה. אבל כל אלה נעלמו עכשיו. בית החולים חמד נהרס במהלך השבועות הראשונים למלחמת רצח העם.
בתי חולים ומרפאות מאולתרות כמעט ולא מסוגלות לספק טיפול כלשהו למחלות כרוניות, הרבה פחות לאנשים עם מוגבלות. מעבר גבול רפיח נסגר כעת שוב ואף אחד מהפצועים לא יכול לנסוע לטיפול. יש צורך דחוף באלפי גפיים תותבות ומכשירים מסייעים כמו קביים וכיסאות גלגלים, אך אלה לא הורשו להיכנס.
עם היקף ההרס שסבל מגזר הבריאות של עזה, ייקח שנים עד שהוא ייבנה מחדש – וזה אם ישראל תפסיק לחסום את הסיוע כסוג של עונש קולקטיבי. בתקופה זו, אמפוטות יסבלו בהכרח לא רק מחוסר טיפול ושיקום אלא גם מהטראומה הפסיכולוגית העמוקה שתישאר ללא ריפוי. זו תהיה המגיפה השקטה של עזה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
