לפני 14 שנים, ב-14 בינואר 2011, מילאו תוניסאים את שדרות חביב בורגיבה, הציר המרכזי של תוניס, בזעקות של חופש וכבוד כאשר חגגו את הדחת הרודן זין אל עבידין בן עלי. הוא נמלט מהמדינה והכריז על התפטרותו לאחר 28 ימים של אי ציות אזרחי בלתי פוסק שהתבטא ב"כיבושים" בכיכרות ציבוריות כמעט בכל עיר במדינה, שהופעל על ידי ההצתה העצמית הרודפת של מוכר הפירות מוחמד בוזיזי בעיירה סידי בוזיד.
ניצחונו של העם התוניסאי נגד המדכא שלו משכבר הימים ואת משטרו החונק והמושחת שלו היה כל כך מדהים, כל כך מרהיב, עד שהיווה השראה לגל של התקוממויות ערביות ברחבי האזור.
בערים הגדולות מתימן ועד מרוקו, מיליוני תושבים תאבי חופש הצטרפו ל"כובשים" התוניסאים של שדרות בורגיבה כדי לחגוג את הדחת המשטר האוטוריטרי העז שלהם ולקרוא לשחרור משלהם. עם ההישג הנתפס של העם התוניסאי של "קרמה" (כבוד) ו"הורייה" (חופש) נולדה תנועה חדשה שהציבה את האזור כולו במסלול מהפכני של "תחריר" (אמנסיפציה).
יותר מעשור לאחר מכן, מורשת ההתקוממויות הללו, שזכו לכינוי "האביב הערבי", מעורבת במקרה הטוב. מדינה ערבית אחת, סוריה, שהחלה במסע מהפכני משלה מיד אחרי תוניסיה ב-30 במרץ 2011, מורדים חמושים הצליחו להדיח את הדיקטטור בשאר אל-אסד רק בחודש שעבר, לאחר 14 שנים של מלחמה והפסד הרסניים. במדינות האביב הערבי האחרות, כולל תוניסיה, המהפכה הגיעה מהר יותר, אך הייתה קצרת מועד עם סמכותיות, דיכוי וסכסוך שנכנסו לתמונה זמן קצר לאחר ההצלחות הראשוניות של ההמונים המתקוממים.
כל זה, כמובן, לא מוריד מהגבורה המוסרית והפוליטית של ההתקוממויות של 2011. לסמליות המוסרית של המהפכות הללו – כניצחונות יוצאי דופן של עמים שפעם היו אילמים נגד כמה מהמדינות המומרות ביותר בעולם – יש כוח עמידות.
הדפוסים החברתיים והפוליטיים החדשים של החיים הציבוריים שצמחו על רקע המהפכות הללו נמשכו בתוניסיה ובשאר האזור הערבי. הגוף הפוליטי של המדינה לפני 2011 נשלט על ידי ריקבון פוליטי של שליטים בעלי דה-לגיטימציה והתערער על ידי כפייה וכוח ביצועי מוגזם ועל ידי שיטות הדרה. מהפכות אלו העצימו את עמי האזור לדרוש דעה על אופי הממשל שלהם ושינו לצמיתות את האופן שבו אנו מדברים ומנתחים את יחסי מדינה-חברה ערביים פוסט-קולוניאליים.
עד היום, 14 בינואר 2011, עומד כרגע היסטורי שהצית להבה מוסרית, זעקה לחופש כביכול, עבור ההמונים המאכלסים את הגיאוגרפיה הערבית. היא העלתה את עצמה בלבם, במוחם ובדמיונם של בני נוער ערבים שאחזו ברעש של עתיד טוב יותר. המהפכה של תוניסיה ואלה שבאו בעקבותיה במצרים, לוב, בחריין, סוריה ותימן שאבו השראה, ביטחון ועוצמה מוסרית מההתמוטטות של מנגנונים אוטוריטריים שלמים שנחשבו בעבר חסינים מפני הפלה פתאומית מכוח אדם.
עם זאת, אי אפשר להכחיש שדגלי החירות והכבוד שהוצבו על חורבותיהם של משטרים שנפלו פינו במהרה את מקומם למהפכות נגד.
לאחר הפלת השליטים האוטוריטריים ב-2011, הפיתוי של המהפכה איבד במהירות את זוהר ברוב מדינות האביב הערבי. דבר זה לא התרחש כתוצאה מכך שרעיון המהפכה עצמו נקלע לרעה בקרב הציבור הערבי שהיו "כובשי כיכר". זה בהחלט לא היה בגלל שליריבים האידיאולוגיים של המהפכה, כולל אלה שדוגלים בדמוקרטיות אלקטורליות (או אפילו אלה השואפות ל"דמוקרטיה אסלאמית", כמו Rachid Ghannouchi של תוניסיה), קיבלו מספיק זמן כדי להוכיח או להפריך את ערכם. במקום זאת, תנודות במטוטלת האנטי-מהפכנית מתוניסיה למצרים הביאו לכך ש"המהפכנים" נאלצו לעמדת הגנה ולחצו לוותר על דרישותיהם ה"מהפכניות". ואכן, עם חלוף הזמן, מהפכות ומהפכנים התנוונו בהדרגה בכל מסגרת.
במקומות כמו מצרים, לוב, תוניסיה ותימן עם חירויותיהם החדשות, החלו מפלגות פוליטיות לסטות מהמטרות המקוריות של ההתחלה הדמוקרטית שלהן. התעוררות מחדש של צורות ישנות של קיטוב פוליטי, שסעים כלכליים וחברתיים, מיליציות חמושות ומתחים מערכתיים הכוללים שחקנים ממלכתיים עמוקים וגיבורים אזרחיים היו מה שהוביל לסטייה זו. בינתיים, פער העושר בין הבעלים והלא-חסרים שסיגר את הקריאות המקוריות לחופש וכבוד נותר על כנו. המשבר הרב-גוני הזה גרם למחרת כמעט מוות של טרנספורמציה מהפכנית אמיתית, כלומר קרע מוחלט עם המערכות האוטוריטריות המודחות.
התוצאה הייתה היווצרותן של מה שמכונה האביב הערבי מעין דמוקרטיות, שנאמר כי הן "משטרים היברידיים", עם מותגים מעורבים של סמכות, בעלות מעט מאוד מהאידיאלים שהרחוב הערבי קרא להם במהלך התקוממויות האביב הערבי.
כיום, בתי הכלא של חלק מה"דמוקרטיות" הללו מאוכלסים בפעילים פוליטיים המואשמים ב"קנוניה לחתור תחת כוח המדינה" – האשמות כפייה שרבים חשבו שהן מוגבלות לפח האשפה של ההיסטוריה לאחר מהפכות 2011. שלטון החוק, שהיה אחת מדרישות הליבה של ההתקוממויות, נזנח, והחוק עצמו מגויס נגד שחקנים שצריכים לתרום לאומה מכיכר ציבורית פתוחה, אם לא פרלמנט דמוקרטי. במקום להשתמש בידע שלהם לטובת המדינה, הם נרקבים בתאי הכלא על פשע הפחדה של המעצמות שהבטיחו את השליטה במדינה לאחר המהפכות. טיהורים כאלה מעמידים ספק בתודעת העם אם מהפכה שתביא לשבירה מוחלטת מהפרקטיקות האוטוריטריות המסורתיות של העבר תהיה אפשרית אי פעם.
בהיפוכים דמוקרטיים כאלה, שבהם חופש ההתאגדות, ההשתתפות, ההתמודדות והביטוי נמצאים בסכנה מתמדת, הבחירות עצמן מאבדות בהכרח מהימנות. אחוז הצבעה נמוך מדבר על הניוון הדמוקרטי הזה בבחירות שנערכו במקומות כמו אלג'יריה, מצרים ותוניסיה.
במדינות רבות של האביב הערבי, לאופוזיציה הפוליטית יש את אותם חסרונות וחולשות דמוקרטיים כמו המעצמות השלטות, וכתוצאה מכך אמונתם של בוחרים רבים שהבחירות חסרות תועלת ככל שיהיו הוגנות וחופשיות על פני השטח. הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית נותרה חלשה, אם לא נעדרת. אלה שמנהיגים מפלגות פוליטיות וארגוני חברה אזרחית נוטים להיאחז בכוח ולהסתער בחילופי עמדות הנהגה דמוקרטיות. כתוצאה מכך, מי שאיפשר את מהפכות 2011 – העם – מאבד עניין בתהליך הבחירות.
כמובן, אין להטיל את האשמה על הניוון הדמוקרטי מאז מהפכות 2011 על מדינות עמוקות או מנהיגים פוליטיים פנימיים בלבד.
הסמכותיות הערבית התחדשה והלהט המהפכני נהרג ביותר ממקרה אחד ב-14 השנים האחרונות באמצעות הסכמים שממשלות ערביות לאחר המרד כרתו עם מעצמות ומוסדות מערביים מארה"ב והאיחוד האירופי ועד לקרן המטבע הבינלאומית (IMF) . לדוגמה, במדינות כמו לבנון ומצרים, קרן המטבע הבינלאומית מילאה תפקיד מפתח בשמירה על הסמכותנות בחיים על ידי מתן כספים לממשלות, צמצום כל התקווה שבני עמם היו למנהיגים חדשים או פתרונות מהפכניים וארוכי טווח למצוקותיהם הכלכליות והפוליטיות. .
הרחוב הערבי לא שכח את אוגוסט 2013 אני רוצה טבחשראה שכוחות הביטחון הורגים מאות תומכים של הנשיא המודח מוחמד מורסי, שנבחר באופן דמוקרטי. הם גם לא אדישים או לא מודעים לרצח העם הישראלי בעזה בסיוע המערב וחוסר היכולת של מדינות ערב לשים לו קץ במשך 15 חודשים ארוכים.
הציבור הערבי מודע מאוד לכך שמדינותיהם עם עריצים מנוסים או עתידים להיות בראש הם כעת לא יותר משומרי טרור או הגירה. הם מגנים על הגבולות ומבקשים להבטיח את ה"יציבות" החמקמקה שהיא בעלת אינטרס הדדי למנהיגים אזוריים ומערביים.
זוהי, אולי, המורשת המתמשכת והמשמעותית ביותר של המהפכה התוניסאית והאביב הערבי הרחב יותר. ה"קיסר" לא מובס, בטח. אבל הוא חשוף. בדיוק כמו הקיסר ההבל בסיפור העם הדני המפורסם, את עירום מדינות ערב ושליטיהן הפך בלתי אפשרי להסתיר. אין בגדים. אין כיסוי. אין "דמוקרטיה", פוליטיקת מיקוח, חלוקת כוח או אזרחות חופשית. ההתקוממויות בנו מערכת יחסים חדשה של מדינה-ציבור בעולם הערבי ושחררו את החתול מהשק: לקיסר אין בגדים.
ארבע עשרה שנים לאחר המהפכה של תוניסיה, הדמוקרטיה עדיין חסרה בתוניסיה ובעולם הערבי הרחב. אבל כך גם כל בגדי הקיסרים, והעמים הערבים שמו לתשומת לבם. מורשת המהפכות חיה.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
