כשקיבלנו את ההתרעה באמצע הלילה כולנו נדרכנו. זה היה ברור שמדובר באירוע מסוג אחר. אני מאמין שכל אחד מחברי ההנהלה, כולל אותי, חשבנו על הביטחון של משפחתנו, ובמקביל על הביטחון של ילדי שניידר, אלה שמאושפזים בבית החולים, אלה שיצטרכו להגיע למרחב מוגן כשחלקם לא יכולים להתנייד, ביניהם תינוקות בני יומם וכולם מתמודדים עכשיו עם פחד מאיום לא ברור בנוסף להתמודדות הפיזית עם מחלתם.
החלטנו בשלב מוקדם מאוד שלא לוקחים סיכונים – מורידים את כולם למרחב המוגן.
למזלנו (אם אפשר להגיד) לפני כשנתיים פתחנו את בניין הזכוכית, בניין בית החולים המתקדם ביותר בארץ, שהוקם כדי לספק מענה לכל צרכינו, שכוללים גם מתחם מוגן תת קרקעי. הפעם הראשונה שהשתמשנו במתחם המוגן היתה אחרי ה-7 לאוקטובר, אבל גם זה לא הכין אותנו לאזעקות שמתריעות בפני מתקפה חסרת תקדים מאיראן.
במהירות שיא, תוך 4 שעות, הועברו כל מחלקות בית החולים למרחב המוגן, שוחררו הביתה משפחות שלא היו חייבות להישאר באישפוז והצוות המדהים של שניידר עשה מעל ומעבר כדי שכל ילד וילדה ירגישו בטוחים.
הימים שאחרי הציפו אותנו בהמון חוסר וודאות. יחד עם נציגים של פיקוד העורף, בנינו מתווה כניסה למרחב מוגן עבור על מי שנמצא בשטח בית החולים, ווידאנו שהטיפול שמקבלים הילדים יהיה מיטבי למרות התנאים המאתגרים, ועבדנו כל הזמן למצוא פתרונות למקרי חירום שצצו בלי הפסקה – תינוק שהועבר מבית חולים אחר ונזקק לחיבור לאקמו (מכונת לב ריאה), ניתוחי חירום – נוירוכירורגיה, ניתוחי לב פתוח ואפילו קיסרי, שלא סבלו דיחוי.
השיא היה בלילה שבו פגע הטיל בבניין בפתח תקווה לא רחוק מבית החולים. שמענו על הפגיעה ולא ידענו למה לצפות, כמה פצועים, כמה ילדים, באיזה מצב. לשמחתנו, בגלל שיתוף הפעולה של אזרחי ישראל, הילדים שהגיעו אלינו מהזירה סבלו ברובם מפציעות קלות בלבד ושוחררו לביתם יחסית מהר. המחשבה על התרחיש הנוראי מכל אליו התכוננו עדיין לא עוזבת אותי.
גם עכשיו, רגע אחרי, כשאנחנו כבר לא בכוננות, לא במצב חירום, אני עדיין לא מצליח לעכל את כל מה שקרה ב-12 הימים של המבצע. מניח שזה יקח עוד זמן. אני רק רוצה להודות לכל מי שהיה פה בבית החולים, החל מאנשי הצוות לאנשי הצבא, למטופלים, להוריהם ולבני משפחותיהם, על שיתוף הפעולה, ההבנה והאיפוק.
אלו היו ימים לא פשוטים, אבל לתחושתי עברנו אותם בצורה הטובה ביותר. נקווה שלא נידרש לזה שוב, אבל טוב לדעת שאם כן, אנחנו יכולים לזה.
הכותב הוא סגן מנהלת מרכז שניידר ואחראי שעת חירום, משתף בכל מה שקרה בבית החולים מתחילת המלחמה
