שאלת החיים שלאחר המוות הייתה עיסוק קיומי לבני אדם לאורך ההיסטוריה, וגלגול נשמות הוא עיקרון מרכזי באמונה בתרבויות רבות. הניו יורק טיימס פרסם תחקיר מקיף על המדענים שחוקרים האם באמת יש חיים אחרי המוות.
המנעול המסתורי והחיפוש אחר חיים שאחרי המוות
במשרד שגרתי למראה במרכז שרלוטסויל, וירג'יניה, מונחת תיבת עור קטנה על ארון תיוק. בתוכה נמצא מנעול קומבינציה, שלא נפתח למעלה מ-50 שנה. האיש שנעל אותו כבר איננו בחיים.
המנעול עצמו פשוט למדי – כזה שהייתם משתמשים בו בחדר כושר. הקוד, המורכב ממילה בת שש אותיות שהומרה למספרים, היה ידוע רק לפסיכיאטר ד"ר איאן סטיבנסון, שקבע אותו זמן רב לפני מותו, ושנים לפני פרישתו מתפקיד מנהל DOPS – יחידת מחקר פראפסיכולוגית שייסד ב-1967 בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וירג'יניה.
ד"ר סטיבנסון כינה ניסוי זה "מבחן מנעול הקומבינציה להישרדות". הוא סבר שאם יצליח להעביר את הקוד למישהו מהעולם הבא, זה עשוי לעזור לענות על השאלות שהעסיקו אותו בחייו: האם תקשורת מ"העבר" אפשרית? האם האישיות יכולה לשרוד את מות הגוף? או בפשטות: האם גלגול נשמות הוא אמיתי?
החידה האחרונה הזו – הישרדות התודעה לאחר המוות, ממשיכה להיות בחזית המחקר של המחלקה. הצוות תיעד מאות מקרים של ילדים הטוענים שהם זוכרים חיים קודמים מכל היבשות למעט אנטארקטיקה. "וזה רק כי לא חיפשנו מקרים שם", אמר ד"ר ג'ים טאקר, שחקר טענות על חיים קודמים במשך למעלה משני עשורים. הוא פרש לאחרונה מתפקידו כמנהל DOPS, אותו מילא מאז 2015.
"בכל הנוגע לגלגול נשמות עצמו, מעולם לא היה לי עניין מיוחד בזה", אמר ד"ר טאקר, שהתכוון במקור להיות רק פסיכיאטר ילדים והיה בשלב מסוים, ראש המרפאה לפסיכיאטריה של ילדים ומשפחה באוניברסיטת וירג'יניה. "מעולם לא עלה בדעתי שאסיים בתפקיד הזה".
כעת, בגיל 64, לאחר שנסע ברחבי העולם לתעד מקרים של זיכרונות אפשריים מחיים קודמים, ועם ספרים ומאמרים משלו בנושא חיים קודמים, הוא עזב את התפקיד.
"יש רמת לחץ ברפואה ובאקדמיה", הוא מהרהר. "תמיד יש דברים שאתה אמור לעשות, מאמרים שאתה אמור לכתוב, מרשמים שאתה אמור לתת. נהניתי מהעבודה היומיומית שלי, הן במרפאה והן ב-DOPS, אבל אתה מגיע לנקודה שבה אתה מוכן לא לשאת כל כך הרבה אחריות ודרישות".
על פי מודעת דרושים שפורסמה על ידי בית הספר לרפואה, מלבד המוניטין האקדמי, המועמד האידיאלי להחליף את ד"ר טאקר חייב להיות בעל "היסטוריה של חקירה קפדנית של חוויות אנושיות יוצאות דופן, כמו הקשר בין התודעה לגוף והאפשרות של הישרדות התודעה לאחר מוות פיזי". אף אחד משמונת חברי הצוות העיקריים אינו בעל המעמד האקדמי הנדרש לתפקיד, מה שמחייב למצוא מישהו מבחוץ.
כל אחד מחוקרי המחלקה הקדיש את הקריירה שלו – ובמידה מסוימת, סיכן את המוניטין המקצועי שלו – לחקר מה שמכונה "פראנורמלי". זה כולל חוויות קרובות למוות וחוץ-גופיות, מצבי תודעה משתנים, ומחקר חיים קודמים, שכולם נכנסים תחת המונח הכולל "פראפסיכולוגיה". הם מדענים שסטו מהמסלול הרגיל.
DOPS הוא מוסד מעורר סקרנות. ישנן רק מעבדות ספורות אחרות בעולם שעורכות קווי מחקר דומים. למשל, יחידת הפראפסיכולוגיה קסטלר באוניברסיטת אדינבורו. אולם, DOPS הוא בהחלט מכון המחקר הבולט ביותר. למרות שטכנית הוא חלק מאוניברסיטת וירג'יניה, DOPS תופס ארבע דירות מרווחות בתוך בניין מגורים. הוא מרוחק באופן בולט מהקמפוס הראשי של האוניברסיטה, ולפחות כמה קילומטרים מבית הספר לרפואה.
"אף אחד לא יודע שאנחנו כאן", אמר ד"ר ברוס גרייסון, בן 78, מנהל DOPS לשעבר ופרופסור לפסיכיאטריה ומדעי התנהגות המוח באוניברסיטת וירג'יניה, שהחל לעבוד עם ד"ר סטיבנסון בסוף שנות ה-70. "איאן היה זהיר מאוד בעניין הזה, כי הוא נתקל בהרבה דעות קדומות", אמר ד"ר גרייסון. "הוא שמר על פרופיל נמוך מאוד".
ד"ר גרייסון נתקל בהרבה התנגדות לפני שהצטרף ל-DOPS. הוא עבד באוניברסיטת מישיגן במשך שמונה שנים בתחילת הקריירה שלו, אבל העניין שלו בחוויות קרובות למוות החל לעורר מחלוקת, בדומה למה שקרה לד"ר סטיבנסון.
האווירה בתוך DOPS היא של שלווה לימודית. ישנם רק מעט סימנים לפעילות הצוות. במעבדה בקומת המרתף נמצא כלוב פאראדיי (מתקן שמונע משדות חשמליים מלחדור לתוכו), מרופד נחושת המשמש להערכת נבדקים בחוויות חוץ-גופיות, וראשי בובות מקצף עם כובעי אלקטרואנצפלוגרם (המשמש לרישום הפעילות החשמלית במוח). בקומה העליונה, לאורך כל הקיר בספריית איאן סטיבנסון המכילה למעלה מ-5,000 ספרים ומאמרים הנוגעים למחקר חיים קודמים, נמצאת ויטרינת זכוכית המכילה אוסף של סכינים, חרבות ופטישים – כלי נשק שתוארו על ידי ילדים שזכרו סוף אלים בחייהם הקודמים.
"זה לא הנשק האמיתי, אלא סוג הנשק שהיה בשימוש", הסביר ד"ר טאקר. כל חפץ מתויג בפרטים מורכבים, לעתים מדממים. אחת התצוגות סיפרה את סיפורה של ילדה צעירה מבורמה, שנולדה עם עיוותים באצבעותיה וסימני לידה על גבה וצווארה. "לפי תושבי הכפר", נכתב בתווית, "האיש שאת חייו היא זכרה, נרצח, אצבעותיו נקצצו וגרונו נחתך בחרב". זה מלווה בתמונה של ידי הילדה.
העובדה שילדים הטוענים לזכור חיים קודמים נמצאת בתדירות הגבוהה ביותר בדרום אסיה, שם גלגול נשמות הוא עיקרון מרכזי באמונות דתיות רבות, אשר שימש מבקרים להפרכת המחקרים. אחרי הכל, בוודאי קל מדי למצוא ראיות תומכות במקומות עם אמונה קיימת בגלגול נשמות.
שאלת החיים שלאחר המוות הייתה עיסוק קיומי לבני אדם לאורך ההיסטוריה, וגלגול נשמות הוא עיקרון מרכזי באמונה בתרבויות רבות. בבודהיזם, שם מאמינים במסע של 49 ימים בין מוות ללידה מחדש. בהינדואיזם, עם תפיסת הסמסארה, המחזור האינסופי. ובאומות אמריקאיות ילידות ומערב אפריקאיות, כולן חולקות מושגי ליבה דומים של הנשמה או הרוח העוברת מחיים אחד לשני. בינתיים, סקר של מכון פיו מ-2023 מצא שרבע מהאמריקאים מאמינים שזה "בהחלט או כנראה נכון" שאנשים שמתו יכולים להתגלגל מחדש.
כשמדובר בטענות על חיים קודמים, צוות DOPS עובד על מקרים שכמעט תמיד מגיעים ישירות מההורים. מאפיינים נפוצים בילדים הטוענים שחיו חיים קודמים כוללים בגרות מילולית והתנהגויות שאינן תואמות את שאר המשפחה. פחדים בלתי מוסברים נחשבו גם הם כמועברים מקיום קודם. בחלק מהמקרים, הזיכרונות מלווים בבהירות קיצונית: שמות, מקצועות והרגלים מוזרים של קבוצה אחרת של קרובי משפחה, או הפרטים של הרחובות בהם הם חיו פעם ולעתים אפילו זכירת אירועים היסטוריים נידחים – פרטים שהילד לא יכול היה לדעת עליהם.
עד היום, DOPS עדיין ממומן אך ורק מתרומות פרטיות. בשנים הראשונות של המחלקה, ד"ר סטיבנסון נסע ברחבי העולם ותיעד יותר מ-2,500 מקרים של ילדים הנזכרים בחיים קודמים. בתקופה זו שלפני האינטרנט, גילוי כל כך הרבה דיווחים ומגמות דומות חיזק את התזה שלו. הממצאים מהמסעות הללו, שנאספו בכתב ידו המסודר של ד"ר סטיבנסון, מאוחסנים לפי מדינה בארונות תיוק ונמצאים בתהליך איטי של דיגיטציה.
מדי שנה DOPS מקבלת יותר מ-100 אימיילים מהורים בנוגע למשהו שילדם אמר. הפנייה למחלקה היא לעתים קרובות ניסיון להשיג בהירות, אבל החוקרים לעולם לא מבטיחים תשובות. ההבטחה היחידה שלהם היא להתייחס לטענות אלה ברצינות.
המחקר ממשיך כיום תחת הנהגה חדשה, עם אותה מחויבות לחקר מדעי קפדני של תופעות שעדיין אינן מובנות במלואן על ידי המדע המודרני.
