אבו סייד בן העשרים וחמש, בנו של חקלאי ואחד מתשעה ילדים, היה סטודנט מצליח באחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בבנגלדש. הוא חלם להבטיח יום אחד עבודה ממשלתית שתבטיח יציבות כלכלית, ואולי תניע את משפחתו להתניידות כלפי מעלה. אבל כשהממשלה הציגה מערכת מכסות חדשה שהעניקה לצאצאי "לוחמי החופש" – האנשים ששחררו את בנגלדש מפקיסטן ב-1971 – 30 אחוז מזעזעים מהמשרות הממשלתיות הנחשקות הללו, חלומותיו התבדו.
סייד ידע שיש 18 מיליון צעירים מובטלים כרגע בבנגלדש, והוא לא רצה להיות חלק מהנתון המחורבן הזה לאחר שסיים את לימודיו. אז הוא הפך לרכז מוביל בתנועה ארצית לרפורמה במערכת המכסות, שזכתה לכינוי "סטודנטים נגד אפליה".
באחת ההפגנות, הוא עמד במרחק של כ-15 מטרים (50 רגל) ממשטרת בנגלדש ופשט את זרועותיו בהתרסה.
הֵם ירה בו למוות.
הסרטון של ההרג הבלתי משפטי הבוטה הזה שותף כמו אש בשדה קוצים באינטרנט, והצית שריפה שהביאה מאות ואלפי תלמידים ברחבי הארץ לרחובות. מחנכים, עורכי דין, הורים ומושכי ריקשות הצטרפו אליהם בסולידריות, בכעס ובאבל על מותו של סייד ועוד יותר מ-200 מפגינים שמתו בידי פעילי סטודנטים וכוחות מזוינים המתאימים לממשלה.
המאמצים שלהם, והסיכונים האמיתיים שהם לקחו, לא היו לשווא.
בג"ץ תיקן את שיטת המכסות, והקצה רק שבעה אחוזים מהמשרות לצאצאי לוחמי החופש.
אבל אפילו הוויתור האדיר הזה לא הוכיח את עצמו מספיק כדי לשים קץ לתסיסה.
האלימות שהופעלה עליו שינתה באופן דרסטי את תנועת הסטודנטים. הסטודנטים רצו עכשיו להשיג הרבה יותר מסתם תיקון שיטת המכסות. הם רצו שינוי משמעותי ומערכתי. הם רצו ממשלה חדשה, ורצו שראש הממשלה שייח חסינה יתפטר.
להלם של רוב העולם, דרישותיהם נענו מוקדם יותר היום.
מתוך הכרה בכך שלא תוכל לשבור את נחישותה של תנועת הסטודנטים – תנועה המייצגת את עצם עתידה של בנגלדש – שייח' חסינה התפטרה מתפקידה ועזבה את המדינה בחיפזון במטוס צבאי.
תנועת סטודנטים, בראשות צעירים אידיאליסטים כמו אבו סייד, הצליחה לגרום לאוטוקרט ששלט במדינה ביד ברזל במשך 15 שנה לברוח מבלי להביט לאחור לאחר חמישה שבועות קצרים.
הצלחתה של תנועה זו היא ההוכחה החזקה ביותר לכך שתושבי בנגלדש אינם מסתפקים עוד בקידמה כלכלית במחיר של זכויות אדם, חופש הביטוי והדמוקרטיה.
ואכן, בעשור האחרון, בנגלדש בהנהגתו של שייח חסינה וליגת האוואמי שלה שגשגה מבחינה כלכלית. אבל כשהכלכלה עברה מהצלחה להצלחה, הממשלה הניחה שזה אומר שהיא יכולה לרמוס את זכויות האזרח וחירויות האוכלוסייה ללא עונש, לאסור על מפלגות אופוזיציה ולמשול כרצונה, ללא כבוד או התחשבות בחוקי המדינה. נורמות דמוקרטיות גלובליות.
ואכן, במשך 15 שנה, ראש הממשלה שייח חסינה התפאר בכל הזדמנות שהיתה לה על איך שהיתה קיצץ את העוני בחצי במדינה הפחות מתפתחתוהשתמשה בהצלחות הכלכליות של המדינה כדי להסיט את תשומת הלב מהמספר הגדול של עיתונאים ופעילים שנהרגו, נכלאו או נעלמו על הפשע היחיד של העזה לבקר את ממשלתה.
אבל הניסיון של חסינה להציג הפרות של זכויות אדם, דיכוי, שחיתות ואי שוויון כמחיר בלתי נמנע שצריך לשלם עבור שגשוג כלכלי היה ניסיון שגיב בצורה מסיבית. בעשור האחרון לערך, כשדור חדש התבגר במה שמתואר שוב ושוב כ"מדינה משגשגת שנמצאת במגמת עלייה", משהו התחיל להשתנות בנפש האומה.
מאז שבנגלדש הבטיחה את עצמאותה מפקיסטן ב-1971, צעירים במדינה, שעברו טראומה מהאלימות שהפעילו אותם וזקניהם על ידי הצבא הפקיסטני, הגיבו במידה רבה לחוסר האיזון הפוליטי ולעוולות שהשתלטו ברפובליקה שזה עתה נוסדה בשניים. דרכים: על ידי ניסיון לעבוד בתוך המערכת, או לעזוב.
ואכן, מספר רב של בנגלדשים בדור של הוריי עזבו את המדינה בהמוניהם בשנות ה-80 וה-90 לארצות הברית, בריטניה, אירופה ואפילו המזרח התיכון בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. אלה שנשארו במידה רבה שמרו ראש נמוך ונמנעו מלהתנגד להפרעות הממשלתיות.
אבל בשנים האחרונות, הג'נרל Z הבנגלדשים שהתבגרו החלו להימשך לעבר אפשרות שלישית. בניגוד להוריהם, החלום והשאיפה שלהם היו לא לעזוב למערב, או להישאר ולעבד את המערכת. החלום שלהם היה להישאר ולעשות רפורמה במדינה. הם לא היו מוכנים לקבל את הפרות זכויות האדם של ממשלה מושחתת בתור המחיר שהם צריכים לשלם עבור התקדמות כלכלית.
בין 2018 ל-2020 ראיינתי עשרות צעירים בזמן שעבדתי ככתב חוץ בבנגלדש. כמעט כולם היו גאים להפליא בהתקדמות הכלכלית והטכנולוגית המהירה של המדינה, אבל היו מיואשים מהירידות בזכויות האדם ובדמוקרטיה. הם אהבו את ארצם, והם רצו להראות את אהבתם על ידי שיפור המצב, לא לשתוק.
במבט ראשון, נראה שהסטודנטים הפילו בנס את ממשלתו הכל-יכולה של חסינה תוך חמישה שבועות קצרים, אבל המהפכה הזו הייתה בהתהוות שנים. אלה שהשתתפו במחאת הסטודנטים השנה – אלה שוויתרו על חייהם – גדלו כשהם צופים במדינה משגשגת כשהממשלה הפכה יותר ויותר סמכותית ומתעללת.
רבים בילו כמעט את כל חייהם הצעירים בחיפוש אחר דרכים לנתק את ההתקדמות הכלכלית מהשפלה הדמוקרטית. בשנת 2018, לאחר שאוטובוס איבד שליטה והרג שני בני נוער, נולדה התנועה לבטיחות בדרכים. סטודנטים דרשו רחובות בטוחים יותר על ידי השתלטות על הרחובות למשך חמישה ימים, בדיקת רישיונות והכוונת תנועה שקשה לשמצה לניווט בבנגלדש. באותה שנה הובילה בהצלחה תנועת סטודנטים לביטול שיטת המכסות. בשנת 2019 הם יצאו לרחובות בהמוניהם לאחר א תלמיד נהרג בפעילים פרו-ממשלתיים על הפוסט שלו בפייסבוק שביקר את הממשלה.
לאורך כל התנועות הללו, סטודנטים ראו בעצמם כיצד הממשלה מאשימה לעתים קרובות את מפלגות האופוזיציה באלימות המופעלת נגד מפגינים, למרות שאגף הסטודנטים של הממשלה עצמו היה אחראי לכך לעתים קרובות. הם גם ראו כיצד זקניהם ובעלי השררה הצביעו על הצלחות כלכליות של האומה כסיבה לתמוך בפעולות ובמדיניות של הממשלה הנוכחית.
שוב ושוב, רוחם המהפכנית הייתה מאוכזבת. עם זאת, כשהם הפכו מבני נוער לצעירים באמצע שנות ה-20 לחייהם, הם הרחיבו את הידע והבגרות שלהם תוך שהם הצליחו לשמור על התשוקה שלהם בחיים. הם רצו לשחרר את בנגלדש מממשלתה החונקת ולעזור לה למצות את הפוטנציאל האמיתי שלה – כאומה דמוקרטית שמכבדת ומגינה על זכויות כל אזרחיה.
היום, אחרי חמישה שבועות של שפיכות דמים, כאב, פחד וכאב לב, הם הגשימו את חלומם. צעירים בנגלדשים אחראים כעת על המדינה ואולי בפעם הראשונה בחייהם, יש להם סיבה לתקווה לעתיד.
בטח, כעת תהיה ממשלה זמנית בפיקוח צבא בנגלדש. יש אנשים שמודאגים מהסיכוי הזה, שכן בעבר, ממשלות כאלה לא התבררו כאידיאליות להגנה על זכויות אדם ולקידום הדמוקרטיה. אבל מנהיגי סטודנטים, שהביאו אותנו לרגע הזה, כבר נשבעו שהם ידאגו לממשלת הביניים הזו לא תהיה כמו שום מדינה שהמדינה ראתה בעבר. הם הבטיחו שהם ידאגו שהממשלה החדשה הזו לא תצא מהקו ולא תיקח את הכוח מהעם. ואני יודע שהם יעמדו במילה שלהם, כי זו ארצם, עתידם וחלום חייהם שהם סיכנו את כל מה שהיה עליהם להשיג אי פעם.
המהפכה הזו היא מסר ברור מבני נוער לאלה שאחזו זמן רב בכוח וניצלו לרעה את הכוח, לא רק בבנגלדש, אלא בכל העולם. הזמן שלך נגמר. בני דור חדש – שאינם מוכנים לוותר על זכויותיהם, ומוכנים להילחם על הצדק במחיר אישי גדול – הם כעת האחראים. השינוי הוא כעת בלתי נמנע. כולנו חייבים לעלות על הסיפון, או לרדת מהרכבת.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
