כ -4,000 מיילים (6,000 ק"מ) הרחק מעזה, בגבעות גואה בעובי המנגרוב, ישראלים צעירים חותמים את כדור הארץ למוזיקת טראנס. הנה, לא תשמעו אמהות בולטות מעל תכריכים לבנים. THE רֶצַח עַם זה במקום אחר, וזה העניין.
מעבר לשבילי תרמילאים, מעמקי אנדיאן לחופים תאילנדים, סצנה דומה משחקת. ישראלים מכנים זאת "טרמילאוט": "טקס מעבר" לאחר צבאי והסיכוי, כהגדרתו של די ג'יי זירקין, "להשתגע בשלווה".
זה גם לא רק להיפים. מחקר ישראלי בשנת 2018 כינה זאת "ממוסד למעשה", והעריך כי כ- 50,000 נסיעות בכל שנה לאחר השירות. תמורת כמה אלפי דולרים, סוכנויות מפרסמות אמנזיה כוללת: טיסות מוזלות, מטבחים כשרות ומלונות חמישה כוכבים שבהם הפלסטינים אינם קיימים.
שנתיים לאחר הטבח בפסטיבל המוזיקה של נובה, ובתוך רצח עם בעזה, רעיון "בריחה" קיבל משמעות אחרת. ישראלים רוצים לנסוע לחו"ל כדי לברוח מההמצאב, ממש "המצב" – מושג אבסורדי שמפחית את הכיבוש לאי הנוחות. עבור פלסטינים, אין מנוס: הים, השמיים והמעברים של עזה אטומים. בעוד שישראלים "משתגעים בשלווה", הפלסטינים מונעים מטורפים ללא שלום.
במשך שלוש שנים הם עומדים במחסומים בגדה המערבית הכבושה, המסגרות הקלות שלהם הפכו קטלניות על ידי ה- M16 על פני חזהם. ואז המדינה מלבד מוסרת להם תרמיל וכרטיס חד כיווני. העלייה לרגל זו היא לא רק תגמול על מה שהם עשו, אלא שהיא מסתרת את פשעיהם בכיס רוכסן, בתקווה שהם לעולם לא יחזרו.
כיף לחלקם
אין פלא שטרמילאוט הפכה כמעט למסורת חובה בישראל; המדינה מעודדת זאת, בדיוק כמו שהיא משקיעה בבריחות אחרות כמו אירוויזיון ומותג ישראל.
בעולם החדש האמיץ של אלדוס האקסלי, הסם הסם בשליטת המדינה לא גרם רק לתחושות של רגיעה ואושר; זה עזר למשתמש לשכוח. אסקפיזם ישראלי פועל באופן דומה; הוא מכיר בכך שההנאה היא פוליטית מטבעה.
גם הדיפלומטים של ישראל הודו באותה מידה. "אנו רואים בתרבות כלי תעמולה בדרגה הראשונה, ואני לא מבדיל בין תעמולה לתרבות," אמר ניסים בן שיטריט ממשרד החוץ בשנת 2005. שלוש שנים אחר כך, דיפלומט ישראלי נוסף, אידו אהרוני, הניח את זה יותר בבוטות: "חשוב יותר שישראל תהיה מושכת מאשר להיות צודקת."
ייצוא "תרבות" ישראלית עושה את מה שדוברי הצבא של ישראל לא יכולים: היא מוכרת כיבוש כאורח חיים ומוכיחה כי אלימות יכולה להתקיים יחד עם נורמליות, אפילו כיף.
בישראל היא מציעה קתרזיס ללא עימות, סיכוי "לאבד את עצמך" תוך הכחשת רצח עם. במרחבים אלה, הפלסטינים אינם מודרים רק; עצם קיומם נתפס כמפריע לשלום של מישהו אחר.
בחו"ל, היא מתארת את הישראלים כחסרי דאגות וליברליים, קהלים מערביים פנטזיה יכולים ליהנות ללא אשמה. ישראלים מוצגים כ"אחד מאיתנו "; פלסטינים, כמו אלה המקלקלים את המסיבה.
הסברה עם נצנצים
המשך המפלגה הזו הוא, ממש, פשוטו כמשמעו, פרויקט לאומי. במשך עשרות שנים ישראל הזרימה מיליונים להקרין את עצמה כמקום של פינוק.
קח את ישראל המותג. הושק בשנת 2006, זה היה מיתוג מחדש מהונדס, והחליף מחסומי ביקיני וחופים.
זה התחיל כאשר הדיפלומט אידו אהרוני איחד צוות מוביל, כולל נציגים מחברות יחסי ציבור כמו בורסון-מרסטלר, ידוע לשמצה בגין שטיפת החונטה הארגנטינאית והאיחוד קרביד לאחר האסון בהופאל. כפי שהודה אהרוני, המטרה לא הייתה להפוך את ישראל לנכון אלא להפוך אותה לאטרקטיבית. עם מכבסי המוניטין חסרי האכזריות ביותר, זה גם הגינות ברורה לא הייתה.
אחד הפעלולים הראשונים של המותג ישראל היה התפשטות מקסימאלית עבור המבט הגברי האמריקני שכותרתו "נשים של כוחות ההגנה הישראלים", ובו לאחרונה הכתיר "מיס ישראל" גל גאדות בהלבשה תחתונה. לו היה מופיע בשנת 2025, יכול להיות שקראנו לזה "קולוניאליזם מתנחל מלכודות צמא".
כאשר זה לבש רזה, המותג ישראל החליף את הלבשה תחתונה למצעדים לגאווה. עד 2011 הוציאה מועצת התיירות הישראלית כ -100 מיליון דולר כדי לשווק את תל אביב כ"יעד לחופשה הומוסקסואלית ".
שטיפת פינק הפכה מאז למדיניות המדינה, ונצנצים עדיין נצמד לתל אביב. זה מצייר את ישראלים כנחשקים ופלסטינים לאחור, ומוכרת את הפנטזיה שישראל מגנה על פלסטינים מוזרים. בתור אליאס ג'שאן כותבזהו טריק קולוניאלי מסודר: פצצות עטופות בנייר קשת, או, כיום, בצבעים של כל מיעוט אזורי אלופי ישראל לזרוע מחלוקת.
רוקדים על עצמות
הרחק את המפלגות, המצעדים והפסטיבלים, והאמת מופיעה: ישראל הפכה את המרדף אחר האושר לנשק פוליטי. וזה לא הראשון – אפרטהייד דרום אפריקה עשתה את אותו הדבר, עם סיורי הקריקט שלה וסאן סיטי, והפך את הפנאי לכיסוי לשלטון קולוניאלי.
עכשיו בגואה, כמו במקומות אחרים, המקומיים מתלוננים על מטיילים ישראלים, עם חוטי אדום שלמים המוקדשים לתחושת הפריבילגיה שלהם. הם אומרים שישראלים מתייחסים להנאתם כאל תגלית, בדיוק כמו שהם מתייחסים לפלסטין עצמה כמשהו שחייב להם.
גם אני הייתי עד לזה. תוך כדי גרתי בסמוך לגבעה הצרפתית, יישוב ישראלי בלתי חוקי לצד מחנה הפליטים של שוופט במזרח ירושלים הכבושה, שמעתי את ישראלים, לא נוחים מההשלכות של הכיבוש שלהם, חוזר על אותו ביטוי שוב ושוב: "מדוע אנחנו לא יכולים פשוט ליהנות?"
הביטוי הזה-לעתים קרובות יותר שלא נמסר באופן פטולי במבטא אמריקאי פו-לוכד את ההתפתחות העצורה של החברה הישראלית: משתוקק לשלום תוך כדי מלחמה, מתעקש על הנאה תוך כדי מחיקת אחרים. שמחה, כמו המדינה עצמה, הופכת למערכת של אפרטהייד. פינוקי החיים שמורים לעם אחד, נמנעים מאחר, ומרופדים לעולם אסקפיזם לא מזיק.
לאפרטהייד דרום אפריקה הייתה סאן סיטי. לאמריקה היה וודסטוק בזמן שנפאלם נפל על וייטנאם. ישראל יש גואה ותל אביב. הם טוענים כי שמחתם מוכיחה את חפותם. אבל שמחה שנבנתה על עצמותיהם של אחרים מעולם לא הייתה שמחה ולא תחזיק מעמד.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
