מדי פעם אנו קוראים על ניסיונותיה של רוסיה לגייס אנשים עניים כשכירי חרב במלחמתה האימפריאליסטית נגד אוקראינה. מאמצים אלה השתרעו על פני יבשות: מאמריקה הלטינית ועד אפריקה ואסיה. אם במקרה אתה מכיר מישהו ששוקל אפשרות כזו, בבקשה הו בבקשה תגיד לו לא לעשות זאת.
אנחנו, כאוקראינים, נלחמים למען הבתים והמשפחות שלנו. זו בחירה די ברורה עבורנו, לאחר שהותקף על ידי כוח אימפריאלי ששלט בנו שנים רבות בעבר. אנחנו, העם האוקראיני, רואים במאבקנו מאבק אנטי-אימפריאליסטי.
באופן אישי, אני מרגיש יותר סולידריות עם עמי הדרום הגלובלי מאשר עם כל אחד אחר. אז אני מתחנן בפני כולם בתקווה שהם מבינים שרוסיה היא רק עוד כוח אימפריאלי. למרות שזו לא האימפריה "שלהם", לא זו שקורבת אותם, זו עדיין אימפריה.
הצטרפות למלחמה אימפריאלית פירושה השתתפות בדיכוי של עם אחר; לא כדאי לסכן את חייו, אפילו בשביל ההבטחה לכסף.
בשבילי זה עצוב לראות את העניים מגויסים או נאלצים להילחם למען אימפריה. ראיתי כמה מהם בזמן שירות בצבא האוקראיני. הסיפור של אחד מהם דבק בי.
פגשתי את ביבק בקו החזית במזרח אוקראינה. הוא היה גבר נפאלי שנלחם בצבא הרוסי שנלכד על ידי כוחות אוקראינים. היחידה שלנו קיבלה פקודה לשמור עליו לפני שיועבר לכלא.
ביבק נשאר איתנו קצת יותר מהצפוי, מכיוון שהמפקדים שלנו היו צריכים להבין לאן להעביר אותו.
יש נוהל ברור לשבויי מלחמה רוסים. הם נשלחים למחנות בעורף, שם הם ממתינים לחילופי שבויים בין אוקראינה לכובש הרוסי.
ישנו נוהל שונה לאזרחים אוקראינים מהשטחים הכבושים שגויסו לצבא הרוסי. כאשר הם נתפסים, הם עומדים לדין בבית משפט, שם יש להם הגנה משפטית. בית המשפט צריך לקבוע אם הם נאלצו לשתף פעולה, או ביצעו בגידה מרצון.
אבל הנוהל לשבויי מלחמה ממדינות שלישיות לא היה כל כך ברור, לפחות בהתחלה. ביבק היה המקרה הראשון שלנו, אז השוטרים שלנו נאלצו לבצע כמה שיחות כדי להבין לאיזו סמכות להעביר אותו.
השבוי שלנו היה צעיר גבוה ונאה עם עיניים כהות ויפות. אם אני זוכר נכון, אני זה שהתיר אותו. ריחמתי על ביבק, והוא חש את רחמי עליו. הוא דיבר קצת אנגלית, אז הצלחנו לתקשר. "אני אלך הביתה עכשיו?" היה הדבר הראשון שהוא שאל אותי.
כמעט רציתי לבכות. הוא היה כל כך תמים. העיניים המתחננות, הקול המבויש. נראה היה שביבק אפילו לא הבין שהוא נחשב כשכיר חרב לפי החוק האוקראיני והבינלאומי. כעת, כשהוא נלכד ולא לוחם יותר, הוא יכול היה פשוט ללכת הביתה, נראה היה שביבק האמין. או אולי, זה מה שהוא רצה להאמין.
ביבק היה שונה מאוד מהדימוי הסטריאוטיפי של "החייל השכיר". הוא היה ילד ביישן ועדין, זה מה שהוא היה. במהלך החקירה הראשית שלו, הוא אמר לנו בכנות את שמו, דרגתו, יחידה, נסיבות וכו'. הוא אמר שהוא הגיע לאוקראינה יחד עם הצבא הרוסי כי הוא צריך את הכסף כדי לעזור לאמא שלו. הוא היה הילד היחיד, אמר. ואמא שלו הייתה ענייה וחולה, הוא אמר.
תרגמתי את תשובותיו לקצין החוקר. גם דיברתי איתו באופן פרטי הרבה במהלך שהותו אצלנו. מלבד קצת אוכל ומים, נתתי לו גם כדורים משלי של אקמול ואנטיביוטיקה, בתקווה שהם יעזרו בפצע בירך השמאלית. קניתי לו סיגריות, למרות שזה ממש לא היה מותר.
ביבק סיפר לי שהוא הגיע לרוסיה עם אשרת סטודנט מתוך כוונה לעשות עבודה לא מתועדת כדי לעזור לאמא שלו. הוא עבד כאורז במפעל קטן ושכרו במזומן. יום אחד, הוצע לו על ידי נפאלי אחר, מגייס, לעבוד "כטבח" עבור "משרד ההגנה" במוסקבה תמורת שכר גבוה פי תריסר ממה שהרוויח במפעל. הוא לקח את העבודה.
אולם במקום לנסוע למוסקבה, הועבר ביבק מיד לדונייצק בחלק הכבוש של אוקראינה, שם הוכשר כשוטר סער. לאחר שבוע בלבד, הוא נשלח להסתער על עמדות אוקראיניות.
ביבק אמר שהוא נתפס בקרב הראשון שלו כי הוא הלך לאיבוד וגם איבד את הצוות שלו בעשן, השאגות והבהלה. היו עוד נפאלים ביחידה שלו, אבל הוא לא ידע מה קרה להם.
מה שהכי תמה אותי זה שלא יכולתי להביא את עצמי להרגיש שום איבה כלפי ביבק, בכלל לא. למרות שמבחינה טכנית הוא הגיע למולדתי כדי להרוג אותי, תמורת כסף, לא יכולתי להביא את עצמי לראות בו "שכיר חרב". ראיתי צעיר מוטעה בגיל שבו בני יכול להיות. הוא ואני יכולים להיות חברים בנסיבות שונות, חשבתי.
היה חייל אוקראיני אחר, קתולי אדוק, שגם הוא "רחם מדי כלפי האויב", כפי שחשבו כמה מהאחרים ביחידה שלנו. שנינו, אני והבחור הקתולי, לעגו על כך על ידי חברינו החיילים. אז, כיניתי את הקתולי ואת עצמי, באופן אירוני וגם בהגנה, "חוליית אמא תרזה".
אני לא כל כך יודע מה קרה לביבק אחרי שהרשויות הגיעו ליחידה שלנו ולקחו אותו משם. עם זאת, מאוחר יותר ראיתי סרטון שלו באינטרנט. זה היה צילומים של חקירות בית המשפט בהשתתפותו וכמה שכירי חרב אחרים.
רק לאחר שפגשתי את ביבק, למדתי שרוסיה מפתה ומתעללת באלפים נוספים כמוהו ממדינות שונות. לרוב, מדובר באנשים מאסיה ואפריקה ובעיקר, הם מקרב העניים מאוד. לפעמים, הם עובדים חסרי תיעוד ברוסיה המאוימים בגירוש. מבטיחים להם "עבודות" בלוגיסטיקה או בבתי חולים או בבישול, כפי שהיה במקרה של Bibek, לפני שהם נשלחים לקו החזית כדי לשמש כבשר תותחים.
רבים נהרגים. חלקם "ברי מזל" ונלכדים בחיים, אך עומדים בפני סיכוי לבלות שנים בכלא.
כל זה כואב להתבונן.
בכל פעם שאני שומע על קבוצה נוספת של שכירי חרב רוסים מהדרום הגלובלי, אני חושב על עיניו הבהירות של ביבק. אני שומע את קולו הביישני. ואני מרחם על נעוריו ההרוסים.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
הטקסט הוא חלק מיוזמה משותפת של המכון האוקראיני, UkraineWorld ו-PEN Ukraine.
ארטם צ'פיי היה גם חתום על ה מכתב סולידריות אוקראיני עם העם הפלסטיני בהוצאת אל ג'זירה.
