עשרות אלפי אמריקאים יצאו בשבת האחרונה לרחובות בכל 50 המדינות של ארצות-הברית, בהפגנות המכונות "Hands Off" ("הסירו ידיכם"), במחאה על מדיניות ממשל טראמפ הנוכחית.
ההפגנות, הגדולות ביותר מאז כניסתו של הנשיא לתפקיד בינואר 2025, מתמקדות בהתנגדות למהלכים שונים של הממשל, בפרט בנוגע לקיצוצים בתקציבים פדרליים, המכסים החדשים והשפעתם על שוק המניות, בנוסף לחששות מפגיעה בביטוח הלאומי והשירותים החברתיים.
לפי מארגני המחאה, התקיימו כ-1,300 אירועי מחאה ברחבי ארה"ב, בארגון של יותר מ-150 ארגונים. בוושינגטון התקבצו עשרות אלפי מפגינים מול אנדרטת וושינגטון, ובהפגנות באטלנטה העריכה המשטרה את מספר המשתתפים בכ-20,000 איש. בניו יורק, המחאה התפרשה על פני כ-20 גושי רחובות בשדרה החמישית.
התעוררות אופוזיציונית: הסיבות לעיכוב המחאה ולהתעוררותה
"ההפגנות בסופ"ש מייצגות התעוררות אופוזיציונית בארצות הברית", אומר יונתן לוי, חוקר תנועות חברתיות ב-LSE (London School of Economics), שם הוא כותב דוקטורט על תנועות מחאה ומשבר הדמוקרטיה, ועמית מחקר במכון מולד.
בראיון ל"מעריב", לוי מסביר את העיכוב בתגובה האופוזיציונית: "לקח למתנגדים לטראמפ זמן לצאת מהלם". סיבה נוספת שהובילה לעיכוב במחאות משמעותיות עד כה, לדעתו של לוי היא: "ואקום מנהיגותי מאוד ברור בקרב מתנגדי טראמפ ובמפלגה הדמוקרטית, שכתוצאה ממנו לא הותווה עדיין קו ברור להתנגדות לממשל הנוכחי".
לצד הוואקום והיעדר ההנהגה, לוי מונה גורמים נוספים: "בקרב האופוזיציה האמריקאית שרר ייאוש גדול מאז תוצאות הבחירות ואולי גם חוסר אמונה בתועלת של הפגנות", שהובילו להיעדר מחאות משמעותיות עד לשבת האחרונה.
את ההפגנות, הובילו ביחד מעל ל-150 ארגוני המחאה, המציגים קשת אג'נדות רחבה ומגוונת: נגד מה שהם רואים כפגיעה בדמוקרטיה, זכויות אזרח, הגנה על הסביבה, ביטחון סוציאלי, שירותי בריאות, וחינוך ציבורי. ההבדלים בין הסיבות להפגין ניתן היה לראות גם בשלטים אותם נשאו המפגינים השונים, כל אחד וציפור נפשו. כך, היו שנשאו שלטים עם סיסמאות כמו "דמוקרטיה, לא דיקטטורה", בעוד אחרים רשמו על "אני אוהב עובדים פדרליים", בהתנגדות לגל הפיטורים הענק שטראמפ ומאסק ביצעו ומבצעים במגזר הציבורי.
הסיבות להתאחדות של קולות כה שונים יחדיו, נובעת בעיני לוי מאסטרטגיית "הלם ומורא" (Shock and Awe) של ממשל טראמפ: "הממשל נוקט באסטרטגיה ברורה של הצפת הזירה הציבורית בשערוריות, החלטות קיצוניות ואמירות פרובוקטיביות, כדי שאנשים לא יידעו איפה להתחיל בכלל ובמה להתמקד".
עם הגברת השינויים בכמות כאוטית, גברו גם רשימת הסיבות לזעם הציבור, החל מנתינת כוח רב מנשוא לטייקון ההון, אילון מאסק, וכלה במכסים החדשים עליהם הודיע טראמפ ברביעי שעבר, אשר הובילו לפי דיווח של הוול סטריט ג'ורנל למפולת בשוק המניות, ולאובדן של 6.6 טריליון דולר בשווי השוק. בהפגנות בשיקגו, המפגינים התמקדו בהשלכות הכלכליות של מדיניות טראמפ. "טראמפ משחק גולף בזמן שהמניות קורסות", נכתב על מספר שלטים שהחזיקו מפגינות שונות.
המחאה ואתגריה: מהפגנה חד-פעמית לכוח פוליטי מתמשך
לוי, שכבר חקר מספר רב של מחאות חברתיות שהתקיימו במדינות שונות בעולם, מציג גם את האתגרים השונים הקיימים במחאות, בפרט ביחס לאלה שהתקיימו לאחרונה בארה"ב. באשר לכך שמאחורי המחאות בארה"ב התאגדו יחד הרבה ארגונים, מארגונים שונים, "היתרון ברור, ככל שמספר הארגונים גדול, פירושו של דבר שאפשר להגיע לכל מיני סוגים של קהלים ולהוציא אותם לרחוב".
לצד זאת, לוי גם מציג את החיסרון שבדבר: "הרבה פעמים הפגנות כאלה נהיות ל'רשימת מכולת'" בה נכללים רשימה ארוכה של "דברים מזעזעים שממשל טראמפ עושה", באופן "המקשה על יכולת ריכוז הכוח והכוונת האנגריות, מה שעלול להוביל למחאה מפוזרת, הנעדרת מטרה חדה וברורה".
אתגר מרכזי נוסף של כל מחאה שהיא, לדברי לוי, הוא המעבר מאירוע חד-פעמי לפעילות מתמשכת. במקרה של המחאות האחרונות, לוי מפרט כי "האתגר המרכזי הוא לא רק לגרום לאנשים לצאת לכיכר העיר להפגין אלא גם לרתום אותם להמשך הדרך", כלומר להצטרף לפעילויות פוליטיות מקומיות, ולגרום למשתתפים "לצאת לעוד פעילויות ואירועים פוליטיים".
כפי שלוי מדגיש, "בכל סוג של מאבק, אבל במיוחד במאבקים נגד נסיגה דמוקרטית, חשוב מאוד שאזרחים יהיו מעורבים בטווח הארוך. רק מעורבות מתמשכת מאפשרת להפעיל לחץ אפקטיבי על השלטון, לבלום חלק מהצעדים שלו, ובסופו של דבר גם לסייע לאופוזיציה להביס אותו בקלפי".
מעניין כי ביחס לארגון ה-Women’s March, נראה שישנה מחויבת גוברת להמשך הפעילות. מנכ"לית הארגון וממארגני ההפגנות, רייצ'ל אולירי כרמונה, סיפרה לוושינגטון פוסט כי רק מאז תחילת ינואר כבר נוספו לארגונה 600,000 חברות וחברים.
בין ארה"ב לישראל: ההבדלים המהותיים והלקחים לשני הצדדים
בין המחאה האמריקאית למחאה הישראלית קיימים הבדלים מהותיים, מציין לוי: "ישראלים הפגינו בינתיים הרבה יותר נכונות לצאת לרחוב במספרים גדולים ובהתמדה. אנחנו מהאומות המפגינות ביותר בעולם, וההתמדה והנחישות האזרחית פה, בכל מה שקשור ליציאה לצומת הקרוב או לכיכר העיר, היא מאוד מרשימה".
עם זאת, בהצביעו על הבדל מרכזי בין תנועות המחאה – זו שמתרחשת בישראל בשנים האחרונות, וזו שמעבר לים בארה"ב – לוי עומד על הבדל, הטומן בתוכו ביקורת בונה למפגינים בישראל: "אקטיביזם בארץ נתפס בעיקרו כיציאה לרחוב עם שלט. בארה"ב אין הפרדה בין המעשה הזה, לבין ההתגייסות למען פעילות פוליטית שמתרחשת לקראת בחירות, במסגרתה עושים טלפונים, מגייסים כספים ודופקים על דלתות כדי לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע עבור המועמד שאתה מאמין בו".
בעיני לוי, בשונה ממובן ההתגייסות והאקטיביזם הפוליטי בארה"ב, "בארץ אנשים רגילים להפנות זמן, משאבים ואנרגיות להפגנה הקרובה במוצ"ש, אבל הרבה פחות רגילים לתת מעצמם לקראת מערכות בחירות". בלשון אחרת, "בארה"ב יש זרימה ברורה וטבעית של אקטיביסטים מהפגנות ופעילות ברחובה לטובת מאמץ בבחירות. בישראל אנשים עושים הפרדה בין הדברים, מה שהרבה פעמים פוגע באפקטיביות של תנועות מחאה בארץ".
בדברו על קלפיות, לוי מדגיש כי הפעילות הפוליטית הבאה לאחר המחאה, איננה רק בבחירות ברמה הארצית, אלא כפי שכבר הבינו בארה"ב בשלל מחוזות ורבדים. לדבריו, בישראל "אנשים מקריבים הרבה בשביל הפעילות הפוליטית בהפגנות, אבל לא מקדישים את אותו המאמץ לבחירות של ועדי עובדים, רשויות מקומות, אגודות סטודנטים, וכל המוסדות שחשוב לנכוח בהם" לשם פעילות פוליטית הבאה לאור מחאה.
כפי שלוי מדגים, "אמנם בישראל זה התחיל להתכוונן שם, למשל במאבק בבחירות לראשות לשכת עורכי-הדין", ועדיין, לדבריו, ההבנה כי מאבק פוליטי נדרש לקיים לא רק בשלב הבחירות הארציות, אלא גם במישורים השונים ובגופים הפוליטיים החשובים, "טרם נהיה חלק מהדנ"א של המחאות בישראל".
בניגוד למחאות קודמות נגד טראמפ, הפעם המארגנים בחרו באסטרטגיה מכוונת של פיזור ההפגנות ברחבי המדינה. "יש משמעות לעובדה שההפגנות התקיימו בצורה מבוזרת לארכה ולרוחבה של ארה״ב, ולא בריכוז אחד ומרשים בדי.סי" מציין לוי. "עקב גודלה העצום של ארה"ב, קשה מאוד לקבץ אנשים בארה"ב לדי.סי", מסביר לוי.
מוסיף כי לכן יש עדיפות להפגנות מקומיות עקב יתרון כפול: "זה גם יגייס יותר אנשים למחאה (מאלה שלא היו יכולים לנסוע הרחק עד לדי.סי), ולצד זאת גם מאפשר לקבץ פעילות של מתנדבים שהם מקומיים, במקום בו הפגינו, ולגלות מי 'הם האנשים שלך'" במאבק הפוליטי שלשמו התקבצו המוחים.
כבכל הפגנת ענק, או מחאה עוצמתית, השאלה המרכזית היא האם לציבור המוחה נותר כוח, והאם הוא עוד לא אמר די. לוי מתנסח באופטימיות זהירה באומרו: "לארה"ב יש היסטוריה מפוארת של מחאות ציבוריות, והאמריקאים הוכיחו לאורך ההיסטוריה שלהם שכשהמציאות לא מוצאת חן בעיניהם, הם לא פשוט יושבים בחוסר מעש ומתייאשים בבית. יש שם מסורת אזרחית מפוארת".
לוי מוסיף כי "הקיצוניות והברוטליות שהממשל הנוכחי נוקט בה, תורמים גם הוא לכך שהדברים לא יעברו חלק, אלא יעוררו מחאה שלא תדעך". לדבריו "בגלל שמעשי ממשל טראמפ כל-כך בוטים, כל-כך אנטי חוקתיים, כל-כך אנטי-דמוקרטיים", הרי שקשה לשער ש"הציבור האמריקאי יישאר בבית, גם אם המציאות מייאשת, וגם אם אין לאנשים האלה הנהגה ברורה – הממשל הקיים, במעשיו והחלטותיו, מוציא את האנשים לרחובות".
ביחס להשפעתם לטווח הארוך, אריקה צ'נוות', מרצה למדעי המדינה באונבריסטת הרווארד, החוקרת תנועות חברתיות ומחאות לא אלימות, אמרה לניו יורק טיימס: "המחאות היו יעילות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, אלא אם יש מפלה פוליטית מוחצת, תנועות כמו של טראמפ מצליחות להתארגן מחדש ובמקרה זה, לנצח".
זמן יגיד אם המחאה תצליח להתמיד ולצבור תנופה נוספת, אך כפי שלוי מסכם: "המבחן הוא לא כמה אנשים אתה מסוגל להוציא ביום אחד לסדרת מחאות שתקבל הרבה סיקור תקשורתי לאור עוצמתו הרבה", במקום זאת המבחן והצורך האמיתי הוא "להשתמש במחאות אלה כדי לייצר פעילות פוליטית מתמשכת ולא אירוע חד-פעמי".
לקריאת מאמרו של יונתן לוי על תנועות מחאה בעידן משבר הדמוקרטיה לחצו כאן
