בעולם שבו משברים מתחרים על תשומת הלב, אפגניסטן, שפעם הייתה בחזית הסיוע הבינלאומי והסיקור התקשורתי, יושבת כעת בצל. השנה, ההתמקדות העולמית הייתה ברובה על קורבנות מלחמות בעזה, סודן ואוקראינה.
המשברים המרובים שפוקדים את אפגניסטן בקושי נרשמו בכותרות התקשורת הבינלאומיות, ובכל זאת הם נמשכים. האפגנים סובלים מהחמרה במשברים הומניטריים, אקלימיים וכלכליים, המאופיינים בעוני חמור, חוסר ביטחון תזונתי וסיוע מתמעט.
בשנת 2024, 23.7 מיליון בני אדם – יותר ממחצית מהאוכלוסייה – נזקקו לסיוע הומניטרי. דיווחים מראים שלאפגניסטן יש את רְבִיעִית המספר הגדול ביותר של אנשים המתמודדים עם רעב חמור ומחסור במזון. כ-12.4 מיליון אפגנים לא יודעים מאיפה תבוא הארוחה הבאה שלהם, מה שמציב את ארצם בין המקומות הראשונים"מוקדי רעב" לצד פלסטין, תימן, האיטי וסוריה.
בערך 80 אחוז מ משפחות לחיות על פחות מ-$1 ליום לאדם. כמעט ארבעה מיליון ילדים, נשים הרות ואמהות מניקות סובלים מתת תזונה. הנסיבות הקשות ממילא, מחמירות על ידי אסונות טבע תכופים שמהם אין לקהילות את היכולת להתאושש.
רעידות אדמה, שיטפונות ומפולות הרס את המדינה באופן קבוע. לדוגמה, באוקטובר 2023, כמה רעידות אדמה בעוצמה 6.3 פקדו את מחוז הראט, והרגו לפחות 2,000 איש ולפצוע אלפים נוספים. יותר מ-10,000 בתים נהרסו ויותר מ-20,000 ניזוקו קשות. לפחות 275,000 אנשים נפגעו והיו זקוקים לסיוע.
למרות כמה מאמצי סיוע לאחר רעידות האדמה, הראט נותרה הרוסה. אלפי משפחות מתמודדות עם מזג אוויר קשה זה חורף שני ללא דיור קבוע או גישה נאותה למים, מזון ותברואה. בתי ספר שנהרסו לא נבנו מחדש.
שינויי האקלים השפיעו גם על אפגניסטן. למרות תרומה של פחות מ-0.1 אחוז מפליטת גזי החממה העולמית, היא מדורגת בין 10 המדינות המובילות הפגיעות ביותר לשינויי אקלים. בעיות כמו בצורת ומחסור במים הן חמורות במיוחד.
בקאבול, המחסור במים הפך כל כך חמור עד שיוניסף הזהיר השנה כי העיר עלולה להיגמר ממי התהום עד 2030 אם לא יינקטו צעדים מיידיים. המחסור במים מאיים לא רק על אוכלוסיות עירוניות, אלא גם על קהילות כפריות שבהן הבצורת הרסה את החקלאות ואת בעלי החיים המקומיים.
אפגניסטן נאבקה גם בכלכלה חלשה. לאבטלה יש מוּכפָּל מאז שנה שעברה, בעוד שהחזרה הכפויה של אזרחים אפגנים מפקיסטן השכנה ניתקה קווי חיים כלכליים חיוניים. למרות העוינות הגוברת כלפי אפגנים במדינות השכנות, ההגירה נמשכת בקצב גבוה. כשמונה מיליון בני אדם עזבו את המדינה מאז 2020, לפי הארגון הבינלאומי להגירה.
משפחות רבות שוקלות לעזוב לא רק בגלל מצוקה כלכלית אלא גם בגלל שילדות ונשים נמנעות מחינוך ותעסוקה.
המשברים המרובים הללו נראים היטב בקאבול. בהיעדר גישה לעבודות, נשים רבות נאלצות לקבץ נדבות עם ילדיהן ברחובות בעוד בנים מוכרים שקיות ניילון, מצחצחים נעליים ואוספות זבל כדי להרוויח כסף. פועלים ומובילי מריצות רבים פנו לקבצנות, ולעתים קרובות חיכו מחוץ למאפיות לשאריות לחם.
למרות חומרת המצב, אפגניסטן כמעט ולא מגיעה לכותרות בינלאומיות. השתיקה הזו קורעת לב במיוחד כשלוקחים בחשבון את המספר ההולך וגדל של ילדים שנאלצים לעבוד גם בקור של החורף כדי להתפרנס בדל. סיפורי הסבל שלהם ראויים להישמע ולהכרה.
עם זאת, אפגניסטן זקוקה ליותר מתשומת לב. זה דורש פעולה משמעותית. על הקהילה הבינלאומית להכיר בכך שמצבו של העם האפגני דחוף כמו אלה של אוכלוסיות עזה, סודן ואוקראינה. אפגניסטן מוכת עוני ומוכת אסונות שננטשה על ידי הקהילה הבינלאומית יכולה להוות רק מקור לחוסר יציבות באזור.
כדי לשבור את מעגל הרעב והעוני לצמיתות, על הקהילה הבינלאומית, ארגונים לא ממשלתיים ומדינות תורמות להשקיע בפתרונות ברי קיימא לטווח ארוך. אלה כוללים בניית תעלות השקיה וסכרים, פיתוח חקלאות ובעלי חיים, שיפור תשתיות ויצירת מקומות עבודה. מאמצים כאלה יסייעו לאנשים כפריים להישאר בקהילות שלהם, לעבוד את אדמתם ולהבטיח עתיד טוב יותר לילדיהם. פיתוח כפרי יסייע בהכרח גם למרכזים עירוניים לשגשג.
הסבל השקט של אפגניסטן ומצבה מחייבים פעולה דחופה. על ידי טיפול בגורמים השורשיים למשברים שלה, הקהילה הבינלאומית יכולה להחזיר תקווה וכבוד לאנשיה ולפעול למען עולם משגשג שבו אף אומה לא נשארת מאחור.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
