בעיתון הלבנוני "אל-נאשרה" פורסם ניתוח של מבצע "עם כלביא" ותוצאותיו. שם טוען הפרשן כי כעת, לאחר שמלחמת ישראל-איראן בת 12 הימים הסתיימה, נפתחה הדלת לשינויים עמוקים באזור. סכסוך ישיר זה בין שתי המעצמות האזוריות היה מסר חד לעולם בכלל, ולמדינות ערב בפרט, לאחר שנותרו מול שתי אפשרויות: להעדיף את איראן או להעדיף את ישראל, ובמקביל לשאוף לרצות את ארצות הברית.
אבל הדברים לא היו קלים כצפוי מכמה סיבות, מציין הפרשן ומפרט, בראשן ההשלכות הצבאיות של המלחמה, שסיבכו את העניינים. לא ישראל השיגה ניצחון ברור, וגם לא איראן מימשה את איומה למחוק את ישראל. שני הצדדים, לעומת זאת, סבלו את חלקם מהרס וכאב. לנוכח מציאות זו, ישראל לא הצליחה לבסס את עצמה כמעצמה האזורית היחידה וגם איראן לא הוכיחה את יכולתה מול שכנותיה הערביות ככוח המבטיח ביטחון אזורי לנוכח התמנון הישראלי המתפשט במהירות.
הוא מפרט שבתוך כל אלה, הסוגיה הפלסטינית ניצבת בפני אתגר קיומי לאור ההתפתחויות. מלחמת איראן-ישראל שינתה מחדש את סדרי העדיפויות הביטחוניים של מדינות ערב, בעוד שהצהרת הרמטכ"ל הישראלי כי המיקוד חזר לעזה לאחר המלחמה עם איראן, מצביעה בבירור על כך שהמלחמה העניקה לארצו חופש פעולה גדול יותר לטפל בסוגיה הפלסטינית ללא לחץ אזורי משמעותי.
לנוכח מציאות זו, הפרשן טוען, דעת הקהל הערבית נותרת ערנית. רובה עדיין דוחה את הנורמליזציה. עם זאת, החשש מיכולותיה הצבאיות המתקדמות של ישראל והתמיכה הבלתי מוגבלת שהיא מקבלת מהממשל האמריקאי, עלולים ליצור שינוי הדרגתי בגישות הציבור. גל השינויים המתרחש במדינות אלה, ובמיוחד בערב הסעודית, עלול להפוך את הצורך בביטחון אזורי לגבור על כל שיקול אחר.
הפרשן מצהיר כי אין ספק שהסכסוך האיראני-ישראלי דוחק לשוליים את תפקידו של העם הפלסטיני כשחקן אסטרטגי באזור. במקום שהסוגיה הפלסטינית תהיה במוקד הסכסוך הערבי-ישראלי, היא הפכה לסוגיה משנית לנוכח אתגרים גדולים יותר. דבר זה פוגע באפשרות להשגת מדינה פלסטינית מוכרת בינלאומית בגבולות גיאוגרפיים מקובלים על הפלסטינים והערבים כאחד – הוא מסביר תוך התעלמות מיחסה של ישראל למדינה פלסטינית כזו.
לכן – ופה הוא מוסיף ניתוח אישיותי יוצא דופן – ניתן להבין את ההתלהבות שבה ניהל ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מלחמה נגד איראן. הוא לא כיוון ישירות לאיראן, אלא היה מודע לכך שהשלכותיה יהיו הרסניות עבור המטרה הפלסטינית, וזה מה שהוא באמת רוצה, עמוק בפנים. עם הברית הערבית המתפתחת עם ישראל (בהתאם להסכמי אברהם), ההשפעה האיראנית באזור פוחתת, וגורמי הכוח (גם אם מוסריים) שתמכו בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית עם גבולות מקובלים במידה מסוימת פוחתים משמעותית.
הפרשן מסביר שהמהלך הזה מעמיק את בידודם של הפלסטינים באזור ובין היתר, כתוצאה מכך, הפלסטינים ימצאו את עצמם ניצבים בפני מציאות חדשה: בחירה בין רע לגרוע מכל, ולא יהיה מנוס מבחירה ברע, כלומר קבלת כל מה שיוצע להם, גם אם זה לא עונה על תנאיהם, מטרותיהם ומאבקם בן עשרות השנים.
המאמר מסתכם בשאלה: האם ניתן לומר שמלחמת 12 הימים הרגה את העניין הפלסטיני? התשובה אינה חד משמעית, אך היא בוודאי לא עזרה לה, וגם לא שיפרה את מצבה האזורי והבינלאומי. במקום זאת, היא נתנה דחיפה לישראל על חשבון הפלסטינים. כעת, העניינים תלויים בבחירת העיתוי הנכון של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וגורמים ישראלים להרחבת הסכמי הנורמליזציה עם הערבים ולחתור תחת העניין הפלסטיני כהכנה לקריסתו הסופית.
