ב-6 וב-7 בנובמבר אוהדי קבוצת הכדורגל הישראלית מכבי תל אביב השתולל דרך אמסטרדם לקראת משחק בין קבוצתם למועדון הכדורגל ההולנדי אייאקס. הם תקפו תושבים מקומיים, תקפו רכוש פרטי, השמידו סמלים של סולידריות פלסטינית וקראו סיסמאות גזעניות, רצח עם, שפארו את טבח הילדים בעזה ואת מותם של כל הערבים.
בעוד שהמעריצים הישראלים קיבלו ליווי משטרתי, הפגנות פרו-פלסטיניות בוטלו או הועברו למקום. בליל ה-7 בנובמבר, בעקבות המשחק, הגיבו תושבי המקום לאירועים אלו בתקיפת אוהדי מכבי. חמישה אנשים אושפזו לזמן קצר אך שוחררו מאוחר יותר ו-62 בני אדם נעצרו, 10 מהם ישראלים.
במכתב, ששוחרר על ידי מועצת העיר אמסטרדם ומספר על האירועים, צוין כי "משעה 01:30 ואילך (ביום חמישי בלילה), הדיווחים על אלימות ברחוב פחתו במהירות". הסיפור יכול היה להסתיים שם. זה לא קרה.
בן לילה, מכונת התעמולה הישראלית נכנסה להילוך מוגזם, ועד יום שישי בבוקר, העולם התעורר לחדשות ש"חוליות אנטישמיות" יצאו ל"ציד יהודים" באמסטרדם.
נשיא ישראל, יצחק הרצוג, גינה את "הפוגרום האנטישמי", ואילו ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי ישוגרו מטוסים צבאיים לפינוי אזרחים ישראלים.
גל של דיסאינפורמציה שהשתחרר מישראל שוכפל ללא סימון על ידי התקשורת המערבית והקבוצה הרגילה של מנהיגי המערב, כל אחד עולה על השני בהבעת הזעם הרב ביותר.
ראש ממשלת הולנד דיק שוף גינה את "ההתקפות האנטישמיות על אזרחים ישראלים" והמלך וילם-אלכסנדר הלין על כך ש"הכשלנו את הקהילה היהודית… במהלך מלחמת העולם השנייה, ואמש נכשלנו שוב". ראש עיריית אמסטרדם, פמקה האלסמה, גינתה את ההתקפות ה"אנטישמיות" על "מבקרים יהודים", תוך השוואה עם פוגרומים היסטוריים.
בימים הבאים, נרטיב ה"פוגרום". התפרקככל שהופיעו פרטים נוספים ודיווחי עדים. כשהאבק שקע, דבר אחד התברר: הסולידריות הפלסטינית חזקה מתמיד, והציונות מתפוררת.
"נשק לביטחון היהודים"
ככל שכלי תקשורת מערביים גדולים ביקשו לתאר את אירועי ה-7 בנובמבר בתנאים שממשלת ישראל התווה, רבים לא הצליחו להיצמד לעובדות. לדוגמה, בעוד שהאלימות הוצגה כ"התקפות על יהודים", לא דווח על התקפות כאלה נגד הקהילה היהודית המקומית.
באותו יום נערכה בשלום אזכרת ליל הבדולח, לציון הפוגרומים ביהודים בגרמניה ב-1938. לאורך היום לא דווח על תקיפה של מוסד יהודי.
יתרה מכך, האלימות ששחררו אוהדי מכבי כלפי תושבים מקומיים לא דווחה במעט או לא הוזכרה כלל בתקשורת המיינסטרים המערבית. הרעיון שאולי מה שקרה היה בתגובה להשתוללות של אוהדי מכבי, שרבים מהם חיילי מילואים של צבא ישראל, שהללו רצח עם וקראו מוות לכל הערבים, מעולם לא התקבל.
חברי הקהילה היהודית המקומית שהיו להם דעות ביקורתיות על מה שקרה לא זכו לפלטפורמה.
ערב רב, קולקטיב יהודי אנטי-ציוני בהולנד, למשל, נִקרָא "הנשק של הביטחון היהודי מדאיג להפליא" ברשתות החברתיות. בראיון, הסופר פיטר כהן, פרופסור לסוציולוגיה לשעבר באוניברסיטת אמסטרדם, העיר כי "המערב הנוצרי תמיד בנה צורות של אנטישמיות, קלות וקטלניות, גורם נזק הרסני ליהודים באירופה". אבל הוא הדגיש ש"אנשים שמבקרים את ישראל עושים בדיוק את זה", והוסיף "זה לא הופך אותם לאנטישמים!".
הספין שנתנה התקשורת המרכזית המערבית לסיפור – שערבים ומוסלמים "אנטישמים" תקפו יהודים – משתלב בנרטיב השקרי אך הדומיננטי לפיו האנטישמיות באירופה מאוכסנת כעת באופן בלעדי על ידי מהגרים ערבים ומוסלמים. זה לא רק מזין ומנרמל את הגזענות האנטי-ערבית והאיסלאמופוביה, אלא גם ממעיט ומטשטש את האנטישמיות האירופית האמיתית והרווחת מאוד.
סולידריות פלסטינית
בעקבות אירועי ה-7 בנובמבר, הוטל על אמסטרדם צו חירום, שהוציא מחוץ לחוק הפגנות, אסר על כיסוי פנים ואפשר "חיפושים מונעים" על ידי המשטרה. תושבים מקומיים, במיוחד אלה שהפגינו בקביעות נגד מלחמת העם של ישראל בעזה, תפסו זאת כהפרה בלתי הוגנת ובלתי מידתית בזכותם לחופש האסיפה ולחופש הביטוי.
בניגוד לאיסור מחאה, ב-10 בנובמבר, מאות אנשים נאסף בכיכר דאם, כולל אני, בסולידריות עם העם הפלסטיני. אלו שהפגינו ייצגו קשת רחבה של אוכלוסיית אמסטרדם – היינו צעירים, מבוגרים, הולנדים, בינלאומיים, ערבים, מוסלמים, שחורים, חומים, לבנים ואנטי-ציוניים, מאוחדים בגינוי השותפות ההולנדית לרצח העם של ישראל. .
המשטרה הגיבה בהחרמת דגלי פלסטין, כרזות וכלי נגינה, מעצר אנשים באקראי והאשמה באלות. אישה אחת ספגה פגיעה מוחית כתוצאה מאלימות משטרתית, לדברי עורך דינה.
כ-340 אנשים, כולל אני, נעצרו באוטובוסים והוסעו בעיר, מלווים במספר ניידות משטרה ואופנועים. אפשר היה לשער מהמחזה שהאוטובוסים מסיעים פושעים קשוחים. למעשה, הם נשאו פעילי שלום לא חמושים שנעצרו בשל מחאה על רצח עם.
הסיעו אותנו לאזור תעשייתי בפאתי אמסטרדם ושוחררנו, מלבד ערבי אחד שסומן באופן שרירותי, נעצר ונלקח משם. לאחר מכן, כל מה שנותר מהפעולה המשטרתית היה מזל"ט מעל הראש שפיקח על תנועותינו.
כשעשינו את דרכנו חזרה למרכז העיר, מכוניות החלו להסתובב סביבנו והנהגים סימנו לנו להיכנס. הם הציגו את עצמם כנהגים המרוקאים שעמיתם הותקף על ידי אוהדי מכבי ב-6 בנובמבר. במעשה מחמם לב של סולידריות אחרי שעות של דיכוי משטרתי, הם הסיעו אותנו חזרה לאמסטרדם, ודאגו שנגיע הביתה בשלום.
המפגינים שוב התריסו נגד איסור ההפגנות ב-13 בנובמבר, כאשר 281 אנשים נעצרו ועוד מעשים של אכזריות המשטרה.
המשחק נגמר לציונות
במבט ראשון, הנרטיב שהגיע לשלוט בהצהרות הפוליטיות ובסיקור התקשורתי של האלימות באמסטרדם ופעולות הרשויות ההולנדיות עשוי להופיע כעוד הצלחה של יחסי ציבור לישראל. אבל זה לא.
זה עוד אינדיקציה לכך שגוועת הציונות קרובה. אנו עדים למשטר ג'נוסייד בעיצומו של טירוף, עושה מאמץ אחרון לממש פנטזיה מקראית של יצירת ישראל גדולה יותר על ידי מחיקת העם הפלסטיני.
בתור ההיסטוריון אילן פפה חזו במאמר שפורסם לאחרונה, "ברגע שישראל תבין את גודל המשבר, היא תשחרר כוח אכזרי וחסר עכבות לנסות להכיל אותו". הניסיון הנואש לעוות את מציאות האירועים באמסטרדם מעיד על הפאניקה הזו, והנכונות של מנהיגי המערב והתקשורת המרכזית ללכת יחד עם הטירוף הזה היא בלתי נסלחת.
לאחר שבוע של אי שקט, התנועה הפרו-פלסטינית השיגה ניצחון קטן: מועצת העיר של אמסטרדם העבירה הצעה המכירה ב"רצח עם אמיתי וקרובה" בעזה וקוראת לממשלה לפעול. בינתיים, ראש העיר פמקה חזרה בה מהצהרת ה"פוגרום" שלה, ואמרה שהיא נוצלה על ידי פוליטיקאים ישראלים והולנדים. א שר הקבינט ושני חברי פרלמנט התפטרו בתגובה להערות גזעניות שנאמרו בממשלה, ועוררו משבר פוליטי וחשפו סדקים בממשלת הימין הקיצוני.
אף על פי שהוא איטי מאוד, נפילת הציונות החלה, והקריאות לפלסטין משוחררת רועשות מתמיד.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
