ספר הבישול הראשון של לימור חן השולחן התל אביבי שלי הוא מכתב אהבה לבתי הקפה על החוף, לבנייני הבאוהאוס, הבזארים העמוסים, הברים ומאכלי פיוז'ן של העיר שבה בילתה את שנותיה המעצבות, מטבח שהביאה בהצלחה ללונדון במסעדת Marylebone שהיא מנהלת עם הבעל אמיר.
דיברנו לראשונה ממש לפני ה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. התקשרתי אליה בחזרה כמה שבועות לאחר מכן. ההרס שלה היה ברור, הנוסטלגיה למאכלי נעוריה נצבעה כעת בעצב נורא. "אלה הזוועות הכי נוראיות שהתמודדנו איתנו מאז השואה. לגרור אנשים מהבתים שלהם, מהמקום הכי בטוח שלהם… זו הסיבה שישראל נוצרה שלא נצטרך להרגיש ככה יותר".
לימור מתגוררת כיום בצפון מערב לונדון עם אמיר ושני ילדיהם, אבל אחיותיה נמצאות בישראל שם הן תומכות בקרובים של בני הערובה ובניצולי מפלגת הסופרנובה.
לימור תכננה קמפיין קידום מכירות מקוון לספר, אבל הטבח מיד גרם לרעיון הזה. "לא יכולנו לשים את כל האושר הזה ברשתות החברתיות, ברור שזה לא היה בסדר".
השולחן התל אביבי שלי, המלא (עכשיו) בתמונות מעוררות כאב של תל אביב שטופת שמש, יפורסם בשבוע הבא. זה כבר נבחר על ידי מבקרי אוכל רבים כספר החודש שלהם, כשהמתכונים שלה מתוארים כגרסאות "מעשיות יותר" של אוטלנגי.
שולחן תל אביב שלי-216
השפעות מרכזיות: לימור הצעירה עם אמה ואביה בישראל
המתכונים של לימור שאובים מרפרטואר הבישול הביתי שלה, בהשראת חלקם מכור ההיתוך של מטבחי תל אביב וחלקם מהוריה.
אביה השפיע רבות על סגנון הבישול והידע שלה. "הוא אהב לבשל ולהשתמש בהרבה עשבי תיבול ותבלינים ופירות יבשים, להכין מנות ריחניות עם הרבה טעמים ומרקמים.
"הוא לימד אותי איך לשלב מתוק עם חמוץ ולא לפחד להתנסות ולהשתמש באינטואיציה שלי".
כמו הרבה משפחות ישראליות, הוריה הגיעו מרקע קולינרי שונה מאוד. אביה הגיע מאיראן והמורשת של אמה וסבתה מצד אמה הייתה מאודסה.
"אבא של אמי היה הדור השישי למשפחתו שחי בישראל. סבא רבא שלי היה המוכתר (ראש) הכפר – הם גרו ליד הגליל. הוא דיבר ערבית ויידיש כי ככה זה היה אז ורבים מחבריו הקרובים היו ערבים. אמא שלי לא הייתה יכולה להיות יותר ישראלית – האוכל שלה היה אשכנזי אבל השתלב עם החומרים שהיו להם בקיבוץ שבו הם גרו".
לימור הייתה מקורבת גם לסבתא, דודה ודודה והיתה הולכת לבקר אותם בקיבוץ בכל חגים.
"בכל חג שבועות היינו עורכים סעודה עם אגוזי פקאן, תמרים, בננות – היינו אוכלים אגוזי פקאן כל אחר הצהריים מהעץ".
תל אביב שלי שולחן-2
שופעת אושר: המנות של לימור מזכירות את ילדותה
היא נזכרת באמה שהקדימה בהרבה את עקומת האכילה הבריאה: "במטבח שלנו תמיד היו דיונים על היתרונות של דגנים מלאים, חומץ סיידר, כורכום, ג'ינג'ר, חלת דבש גולמית, שמרים תזונתיים וכו'. התודעה הבריאותית שלה מעולם לא הייתה קיצוני, אבל הייתה מודעות בסיסית לתזונה טובה".
זה היה משהו שנשאר איתה. "זה תמיד היה בחלק האחורי של דעתי. רציתי למצוא דרכים לבשל עם פחות סוכר, יותר עשבי תיבול, לטגן פחות ולהחליף מרכיבים בתחליפים בריאים יותר שעדיין יש להם הרבה טעם.
"הכי חשוב, אמי, שהייתה מורה ותמיד עבדה מחוץ לבית, בישלה אוכל טעים בעזרת מתכונים קלים ומהירים. כשהפכתי לאמא, התחלתי להעריך את אלה אפילו יותר!"
ו-80 המתכונים בספרה משקפים את האתוס הזה, עם שפע של מנות פשוטות להורה העובד שרוצה להאכיל את משפחתו באוכל ראוי עם טעמים נוקבים. חלקן התפתחו מזיכרונות של מצרכי משפחתה ואחרות נוצרו מאז שהיא ואמיר הקימו את המסעדות שמתהדרות כיום בגדודים של מעריצים.
"היה חשוב שהמנות יהיו קלות להכנה בבית – הייתי נאמן לדרך שבה אני מכין אותן במטבח שלי".
כתיבת הספר פתחה תיבת אוצר של נוסטלגיה לזמנים מאושרים יותר ולקחה אותה למסע רגשי.
תל אביב שלי טבלה-1
ספר הבישול הראשון של לימור חן השולחן התל אביבי שלי
"הבנתי שהרבה מהמנות עוסקות בזיכרונות, ולאן הטעמים והריחות לוקחים אותך. חלקם החזירו אותי מיידית למקום בו הייתי כשהייתי ילד, וזה מאוד מיוחד. לאוכל יש כל כך הרבה – הזיכרונות, הביחד, האהבה, הנתינה, הנדיבות של להכין משהו בשביל מישהו אחר ולראות כמה הוא נהנה (זה).
זיכרונות ילדות היוו השראה לרבים מהמתכונים – מוס דובדבנים שמזכיר את הסאנדיי שנהגה לאכול בגלידריה בדיזנגוף; עלי גפן ממולאים בצבי שנעשו במשפחת אביה במשך דורות. יש גם הרבה אהובות משפחתיות, כולל הקופטות של אביה (מתכון שבושלו כעת על ידי השפים של דלמינה) וליבות הקישוא, הגזר והפטה של אמה.
מתכון אחד שמתמצת את המסע הרגשי היה עוגיות הפרג והתפוזים של סבתא מצד אמה. "בהיותה בקיבוץ, היא לא בישלה הרבה – אתה לא צריך – אבל היא אהבה לאפות".
לימור נזכרת שהלכה למטבח הקיבוצי הענק (בין שירותי הארוחות) לאפות עם סבתה, שהייתה מביאה קופסאות פינוקים כשהיא באה לראות אותם בתל אביב. "היא הייתה מביאה לנו את העוגיות האלה בכל פעם שהיא ביקרה – לא יכולנו לחכות כדי לפתוח את הקופסאות ולהריח אותן!"
אבל בשנים מאוחרות יותר, אחרי מות סבתה, לאף אחד לא היה את המתכון, אז לימור ניסתה בלי סוף לשחזר אותם.
"סוף סוף הצלחתי את זה ובאותו הרגע שבו הוצאתי אותם מהתנור והרחתי אותם, ידעתי שיצרתי אותם מחדש! בשבילי זה היה וואו – בשבריר שנייה זה העביר אותי להיות עם סבתא שלי ולאכול את העוגיות האלה. זה היה די מהמם".
אותם זמנים מאושרים יותר הם אלה שלימור רוצה לזכור, ושכולנו מצפים לחגוג שוב.
בינתיים נוכל לסעוד בדלמינה, ולהכין את המתכונים מספר הבישול הישראלי שלה וליצור זכרונות משלנו.
My Tel Aviv Table (בהוצאת נוריש) יראה אור ב-14 בנובמבר
לכל העדכונים האחרונים מישראל, לחץ כאן כדי לראות את כל הסיקור שלנו.
להרשמה לתדרוך המלחמה היומי שלנו, לחץ כאן.
