עבר יותר מחודש מאז שנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, השתמש בזהות שלי כעלבון בוויכוח בטלוויזיה. הוא כינה את יריבו, נשיא ארה"ב הנוכחי ג'ו ביידן, "פלסטיני רע מאוד" על כישלונו לכאורה לעזור לישראל "לסיים את העבודה" של הרג כל אחד בעזה וגניבת האדמה. הוא קיבל אפס דחיקה. ביידן, האדם שמממן ומספק ישירות את הנשק לרצח העם המתמשך של עמי, ברור שלא הייתה בעיה עם הפיכת הזהות שלנו ללשון הרע. אבל גם לפרשנות הליברלית של האומה, המוכנה תמיד לקרוא לגזענות של טראמפ, לא ממש היה אכפת. היו כמה מאמרים על האופן שבו "העלבון הגזעני" של טראמפ הרגיז את תומכי זכויות האדם, אבל תוך מספר ימים אם לא שעות, התקרית נשכחה לחלוטין.
זה בא לאחר חודשים שבהם הפלסטינים בעזה הופצצו ללא הבחנה, ירו לעברם, נכלאו והורעבו. לאחר ההשמדה המוחלטת של בתי החולים והאוניברסיטאות של הרצועה. לאחר הרצח הנתעב של הינד רג'ב בת השש עם 355 כדורים שנורו ישירות לעבר המכונית שבה הייתה.
ומאחר שטראמפ השתמש בזהות שלי כהשמצה בטלוויזיה הלאומית, ההרג, השחתה והעקירה החוזרת ונשנית של פלסטינים נמשכו, לא רק בעזה אלא בכל רחבי פלסטין. חקירות שונות הגיעו למסקנה כי פלסטינים המוחזקים ללא אישום או ייצוג משפטי בבתי הכלא ובמחנות המעצר הישראליים, כמו שדה תימן הידוע לשמצה במדבר הנגב, עוברים עינויים, מורעבים, נאנסים ונשארים למות. מניין ההרוגים הרשמי בסבב הטבח הישראלי האחרון בעזה עלה על 40,000, עם אלפים רבים נוספים שעדיין קבורים מתחת להריסות. ואחרי כל זה, ממשלת ארה"ב מְאוּשָׁר מכירת נשק למדינת ישראל הג'נוסיידית בהיקף כולל של 20 מיליארד דולר.
מלחמה אכזרית ושיטתית מתנהלת על עמי, בראייה גלויה של העולם, כדי לשלול מאיתנו את ארצנו ואת זכותנו הבסיסית לכבוד. ועדיין, כך נראה, הקהילה העולמית הפכה קהה מהסבל שלנו, מהכאב שלנו ומהעוול שאנו נתונים לו במשך עשורים רבים. במיוחד אלה במערב נראים אדישים למה שישראל, בסיוע ממשלותיהם, עושה לנו. זו הסיבה שישראל הצליחה להמשיך את רצח העם הזה ללא עונש במשך 10 חודשים ארוכים, וזו הסיבה שאף אחד אפילו לא נרתע כששניים מהגברים החזקים בעולם השתמשו כלאחר יד ב"פלסטיני" כהשמצה בטלוויזיה הלאומית.
איך זה קרה? איך הגענו לכאן? מאז ה-7 באוקטובר, כל מי שיש לו גישה לרשתות החברתיות ללא ספק ראה את גופותיהם המרוסקות של ילדים פלסטינים שנהרגו מפצצות וכדורים ישראליים. הם ראו את הרעב, את הייאוש ואת ההרס האינסופי. אז איך הם בכל זאת יכולים להעלים עין מהקטל הזה? איך הם עדיין יכולים לתמוך בפוליטיקאים שמממנים ומסייעים בניסיון בוטה להשמיד עם שלם?
התשובה, כמובן, היא דה-הומניזציה. רבים במערב, במיוחד רבים בעמדות כוח, לא מאמינים שיש ערך לחיים הפלסטינים – הם לא רואים בנו בני אדם. אם יוכחו איכשהו שהפלסטינים הם חיות אלימות מטבען בכלוב מעשה ידי אדם, אז ניתן להצדיק את השחיטה שלנו.
הדה-הומניזציה הזו כמובן לא התחילה ב-7 באוקטובר, אלא נכנסה להילוך יתר ב-10 החודשים האחרונים. קולות פלסטינים נמחקו כמעט לחלוטין מהתחום הפוליטי והתקשורתי. אנחנו הפלסטינים לא רק נאסר עלינו לדבר בשם עצמנו במרחב הציבורי, אלא שוב הוגדרנו כטרוריסטים אלימים, בהמות ופראיים רק בגלל התנגדות לטבח שלנו.
בהקשר זה, זרם התמונות הבלתי פוסק של מוות וסבל שהגיח מעזה הקהה משקיפים מבחוץ לסבל פלסטיני עוד יותר. בראותם את התמונות הללו, חלקם הכפילו את אמונתם שהסבל הפלסטיני אינו משנה כי כולנו "מחבלים" "אלימים" שלא ניתן לשלוט בהם או לנמק איתם בכל מקרה. אחרים הפכו לחוסר רגישות לסבל שלנו כמנגנון הגנה רגשי. עם רצח עם המושמע בשידור חי בטלפונים שלנו, כל חיים שנכחדו הפכו לסתם עוד סימן סיכום, עוד נתון במלחמה שנראית בלי סוף.
לעייפות הזוועה הזו, שהשפיעה על כולם, כולל אלה שבאמת אכפת להם מהפלסטינים, הייתה גם השפעה קורעת לב על אנשים שנמצאים כעת בעזה מול רצח העם הזה.
בניסיון נואש להישמע, לגרום לעולם להכיר באנושיותם ולהכיר בסבלם, הפלסטינים עצמם נאלצו להסגיר את אבלם. אבות החלו להחזיק את גופות ילדיהם שנרצחו אל המצלמות כדי לומר, "אתה רואה את זה?" "אתה מבין מה עושים לנו?" בפלסטין, אבל פרטי הופך למחזה ציבורי. תהליך דה-הומניזציה זה – שבו אפילו אבל הופך לסוג של הסברה – מנרמל עוד יותר את המוות הפלסטיני בתודעה הציבורית.
לצד פוליטיקאים כמו ביידן וטראמפ, המפלגה שאחראית הכי הרבה לדה-הומניזציה הזו ולחוסר הרגישות כתוצאה מכך היא התקשורת המערבית.
מעבר להשתקה, התעלמות ולעיתים מצג שווא מוחלט של קולות פלסטינים, עיתונאים ופרשנים מערביים השתמשו בעקביות בשפה שמרמזת שהפלסטינים אינם אנושיים לחלוטין ולעולם אינם חפים מפשע באמת.
העריכה הזדונית הזו של חדשות מפלסטין ללא ספק גדלה ב-10 החודשים האחרונים, אך מעצבת את הנרטיב על פלסטין במשך עשרות שנים.
בדיווחים מערביים, אלימות ישראלית נגד פלסטינים תמיד מוסגרת כמלחמה נגד קבוצות התנגדות הממותגות כ"טרוריסטים" ללא אזכור לסבלם של אזרחים פלסטינים או הגורמים והתנאים שהובילו להיווצרותן של קבוצות אלה מלכתחילה.
בדיווחי החדשות הללו "נהרגים" ילדים ישראלים ב"פיגועי טרור", ומתפרסמים, בצדק, מאמרים ארוכים על חייהם, תחומי העניין שלהם, חלומותיהם והפוטנציאל האבוד. תמיד יש להם שם. ילדים פלסטינים, לעומת זאת, כמעט אף פעם לא "נהרגים" – הם פשוט "מתים". שמותיהם מוזכרים לעתים רחוקות, התעלמו מהחלומות המרוסקים שלהם. לעתים קרובות הם מצטמצמים לסטטיסטיקה, הערת שוליים. מטריד יותר, המוות האלים לעתים קרובות של ילדים פלסטינים מואשם באופן שגרתי על הפלסטינים עצמם. הדיווחים מדברים על "מגנים אנושיים", "איומים על הביטחון", "התקפות ומריבות מוקדמות יותר". לעתים רחוקות הם אפילו מזכירים מי ירה את הכדור או הטיל את הפצצה שהרגה אותם – ישראל.
דה-הומניזציה זו מאפשרת לישראל להמשיך ברצח העם ללא עונש. הגדרת התקשורת המערבית של הפלסטינים כתת-אדם אלימים מטבעם לא רק עוזרת לישראל להאשים אותם במותם אלא גם למסגר את ההתנגדות המזוינת נגד הכיבוש והאפרטהייד שלה כ"טרור".
אם אנשים תופסים פלסטינים כבני אדם מלאים עם זכויות טבועות לחירות, כבוד והגדרה עצמית, ישראל לא יכולה לשכנע אף אחד שהתנגדות מזוינת פלסטינית נגד עשרות שנים של נישול, דיכוי והתעללות היא הכל חוץ מצדקנית ומוצדקת.
דה-הומניזציה של פלסטינים פוגעת לא רק בפלסטינים אלא בכל אחד מחברי הקהילה העולמית. מחיקת אנושיותם של מיליוני אנשים על ה"פשע" היחיד של היותם ילידים בארץ שנתבעה באופן שרירותי על ידי אחר, שוחקת גם את האנושיות הקולקטיבית שלנו ואת יכולת האמפתיה שלנו. כאשר חברה כלשהי נהיית קהה בחיסול אומה שלמה ומתחילה לראות בחבריה "פחות מבני אדם", זה תמיד מוביל לאלימות נוספת והפרות זכויות אדם. כאשר אנו מקבלים קבוצה כפחותה מאדם, אנו מסתכנים באיבוד המצפן המוסרי שלנו, ביכולתנו להכיר ולהגיב לעוול. ברגע שהנישול, השעבוד והשחיטה נתפסים כמקובלים כשהם מופנים לקבוצה אחת של אנשים, עד מהרה כל הזכויות, הערכים והנורמות הופכות לחסרות משמעות.
זו הסיבה שעלינו להתנגד באופן אקטיבי לדה-הומניזציה של הפלסטינים.
אסור לצמצם את הפלסטינים שנהרגו על ידי ישראל ברצח העם הזה לסטטיסטיקה. כולם היו בני אדם ייחודיים עם תקוות וחלומות. כולם היו אהובים על ידי אנשים שנותרו שבורים בגלל האובדן שלהם. ופלסטינים ששורדים את רצח העם הזה אינם "תת אנושיים" "טרוריסטים פוטנציאליים". אם לא נוכל להתנגד לדה-הומניזציה של הפלסטינים, לא נוכל להביא קץ למקור הגדול ביותר הזה של סבל וחוסר צדק אנושיים. כדי לסיים זאת, עלינו להכיר בזכות הפלסטינית להתנגדות, להגדרה עצמית ולחיות חופשיים מכיבוש ומתקיפות רחפנים בלתי נגמרות.
כדי לשבור את המעגל הזה של אלימות ואדישות, עלינו לעסוק באופן פעיל בסיפורים האנושיים שמאחורי הכותרות. אסור להתעלם או להסתתר מהילד שנאלץ לשים את שרידיו של אחיו בשקית ניילון, האב שהלך לרשום את לידת התאומים שלו רק כדי לחזור למצוא אותם מופצצים לרסיסים או האם שנאלצה לצפות בילדיה לשרוף בחיים. אלה לא סתם דמויות חסרות שם בסיפור שהומצא כדי לזעזע אותנו. הם אנשים אמיתיים.
אם אנחנו, הפלסטינים, לא נעשה כלום, נהרג, הבתים שלנו נהרסים או נלקחים, והעולם מסיט את מבטו – מסרב לראות או לדאוג. אם נתנגד, נלחם בחזרה, אז זה מתחיל לדבר על "שני הצדדים". האם העולם מצפה מאיתנו להציע את עצמנו לרצח ללא התנגדות?
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
