ב- 9 ביולי פתח נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פסגת מיני בת שלושה ימים בבית הלבן עם מנהיגי גבון, גינאה-ביסאו, ליבריה, מאוריטניה וסנגל-על ידי הכפפת אורחיו הנכבדים להשפלה ציבורית בקפידה.
זו לא הייתה התוכנית – או לפחות, לא החלק שהציבור נועד לראות.
גורם בבית הלבן טען ב -3 ביולי כי "הנשיא טראמפ מאמין שמדינות אפריקה מציעות הזדמנויות מסחריות מדהימות המועילות הן לעם האמריקני והן לשותפינו באפריקה."
בין אם במקרה או בעיצוב מחושב, הפגישה התקיימה באותו יום בו ממשלת טראמפ הסלימה את מלחמת הסחר שלה, וסטרה תעריפים חדשים בשמונה מדינות, כולל מדינות צפון אפריקה של לוב ואלג'יריה. זה היה ניגוד מספר: אפילו כשטראמפ טען שהוא "חיזוק הקשרים עם אפריקה", ממשלו העניש את המדינות האפריקאיות. האופטיקה חשפה את חוסר הקוהרנטיות – או אולי את הכנות – של מדיניות אפריקה של טראמפ, שם השותפות מותנית ולעתים קרובות אינה ניתנת להבחנה מעונש.
טראמפ פתח את הפסגה בנאום של ארבע דקות בו טען כי חמשת המנהיגים שהוזמנו מייצגים את כל יבשת אפריקה כולה. לא חשוב שמדינותיהם בקושי נרשמות בנתוני סחר בארה"ב-אפריקה; מה שהיה חשוב היה הזהב, השמן והמינרלים הקבורים מתחת לאדמתם. הוא הודה ל"המנהיגים הגדולים האלה … כולם ממקומות תוססים מאוד עם אדמות יקרות ערך, מינרלים נהדרים, מרבצי נפט נהדרים ואנשים נפלאים ".
לאחר מכן הוא הודיע כי ארה"ב "עוברת מסיוע לסחר" מכיוון ש"זה יהיה הרבה יותר יעיל ובר קיימא ומועיל מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות יחד. "
באותו הרגע התמוטטה אשליה של דיפלומטיה, ואופי האמיתי של הפגישה נחשף. טראמפ עבר ממדינאי לשואומן, כבר לא סתם אירוח אלא טוען שליטה. הפסגה ירדה במהרה לתצוגה המעוררת מתכווץ, בה הוצגה אפריקה לא כיבשת של מדינות ריבוניות אלא כמרחב משאבים עשיר, שנמצאו על ידי מנהיגים תואמים המופיעים עבור המצלמות. זה לא היה דיאלוג אלא תצוגת שליטה: הפקה מנוהלת על ידי במה בה טראמפ כתב את הסצינה וראשי המדינה האפריקאים היו לוהקים בתפקידים כפופים.
טראמפ היה באלמנט שלו, תזמר את האירוע כמו אדון בובות, והפנה כל אורח אפריקני לנגן את חלקו ולהגיב לטובה. הוא "הזמין" (למעשה, הורה להם) להעלות "כמה הערות לתקשורת" במה שהפך למופע כוריאוגרפי של הערכה.
הנשיא מוחמד אולד גזואני ממאוריטניה הוביל את הדרך, הן פיזית והן מבחינה סמלית, על ידי שבחים את "המחויבות" של טראמפ לאפריקה. הטענה הייתה מטעה כמו שהיא הייתה סוריאליסטית, בהתחשב בקיצוץ הסיוע האחרון של וושינגטון, מכסי ענישה והידקו את מגבלות הוויזה על מדינות אפריקה.
ברגע אחד מביך במיוחד, גזואני תיאר את טראמפ כמייצר השלום הבכיר בעולם – מזכה אותו, בין היתר, עם הפסקת "המלחמה בין איראן לישראל". השבחים הללו לא הוזכרו להמשך התמיכה הצבאית והדיפלומטית של ארה"ב במלחמת ישראל בעזה, אותה גינה האיחוד האפריקני בתוקף. השתיקה הסתכמה בשותפות, מחיקה מחושבת של סבל פלסטיני לטובת האמריקאית.
אולי מודע לתעריפים המתנשאים על ארצו שלו, Ghazouani, ששימש כיסא AU בשנת 2024, החליק לתפקיד של מתקן מוכן. הוא הזמין את טראמפ לניצול המינרלים הנדירים של מאוריטניה, שיבח אותו והכריז עליו על שלום, תוך התעלמות מטבח עשרות אלפי חפים מפשע בעזה שהתאפשר על ידי נשק הנשק מספק.
הטון הזה יגדיר את כל השבת. בזה אחר זה, המנהיגים האפריקאים הציעו לטראמפ זוהר שבחים וגישה למשאבי הטבע של מדינותיהם – תזכורת מטרידה לכמה קלות כוח יכול לתסריט.
נשיא סנגל בסירו דיומאי פיי אפילו ביקש מהטראמפ לבנות מסלול גולף בארצו. טראמפ סירב, ובחר במקום להחמיא למראה הצעיר של פיי. נשיא גבון בריס קלוטיר אוליגוי נגמה דיבר על "שותפויות win-win" עם ארה"ב, אך קיבל רק תגובה פושרת.
מה שתפס את תשומת ליבו של טראמפ היה השטף האנגלי של נשיא ליבריה ג'וזף בוקאי. תוך התעלמות מתוכן דבריו של בוקאי, טראמפ התפעל מאנגלית "היפה" שלו ושאל, "איפה למדת לדבר כל כך יפה? איפה התחנכת? איפה? בליבריה?"
כי טראמפ נראה שאינו מודע לאנגלית היא השפה הרשמית של ליבריה, ומאז הקמתה בשנת 1822 כמקלט לעבדים אמריקאים משוחררים, הייתה אולי פחות מזעזעת מהטון הקולוניאלי של שאלתו. תדהמתו כי נשיא אפריקני יכול לדבר אנגלית בגדה היטב בהלך רוח גזעני ואיסורי.
זה לא היה תלוש מבודד. בטקס השלום של הבית הלבן ב- 29 ביוני בו היה מעורב ב- DRC ורואנדה, טראמפ העיר בפומבי על הופעתם של עיתונאי אנגולני וכתב הבית הלבן הראנה ורס, ואמר לה, "אתה יפה – ואתה יפה בפנים."
אם ורס "יפה" או לא, הוא לגמרי לצד העניין. התנהגותו של טראמפ הייתה לא הולמת ולא מקצועית, והפחיתה עיתונאית מכובדת למראה שלה באמצע אבן דרך דיפלומטית. המיניות של נשים שחורות – התייחסות אליהן כאל כלי שיט של תשוקה גברית לבנה ולא שווים אינטלקטואליים – הייתה מרכזית הן בסחר העבדים הטרנס -אטלנטי והן בקולוניזציה האירופית. ההערה של טראמפ הרחיבה את המורשת הזו להווה.
באופן דומה, הפתעתו באנגלית של בוקאי מתאימה לדפוס אימפריאלי ארוך. אפריקאים ש"שלולים "בשפת המתיישבת נראים לרוב לא כאנשי אינטלקטואלים מורכבים ורב -לשוניים, אלא ככפופים להם שספגו את התרבות הדומיננטית. הם מתוגמלים על קרבה לובן, לא על אינטלקט או עצמאות.
דבריו של טראמפ חשפו את אמונתו כי אפריקאים מנסחים ומושכים חזותית הם אנומליה, חידוש ראוי להערצה רגעית. על ידי צמצום גם בוקאי וגם ורס לסקרנות אסתטית, הוא מחק את סוכנותם, ביטל את הישגיהם וספק את האגו הקולוניאלי שלו.
יותר מכל, הערותיו של טראמפ על בוקאי שיקפו את האדישות העמוקה יותר שלו לאפריקה. הם הפסיקו כל אשליה כי הפסגה הזו עוסקת בשותפות אמיתית.
בניגוד לכך עם פסגת מנהיגי ארה"ב-אפריקה שהוחזק על ידי הנשיא ג'ו ביידן בדצמבר 2022. אירוע זה בירך יותר מ- 40 ראשי מדינה אפריקאים, כמו גם האיחוד האפריקני, החברה האזרחית ומנהיגי המגזר הפרטי. זה העדיף דיאלוג עמיתים לעמית וסדר היום של AU 2063-קריאה רחוקה מהמחזה הכוריאוגרפי של טראמפ.
כיצד ממשל טראמפ הגיע למסקנה כי חמישה גברים יכולים לייצג את היבשת כולה נותרה מבלבלת, אלא אם כן, כמובן, זה לא היה קשור לייצוג, אלא לשלוט. טראמפ לא רצה מעורבות; הוא רצה ביצועים. ולצערנו, אורחיו חייבים.
בניגוד למפגש המנוהל בחוזקה של טראמפ שהתקיימה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ב- 8 ביולי, ארוחת הצהריים עם מנהיגים אפריקאים דמתה לצד צדדי חירש טון.
פיי היה מאכזב במיוחד. הוא עלה לשלטון על גבו של פלטפורמה אנטי-אימפריאליסטית, התחייב להישבר עם הפוליטיקה הניאוקולוניאלית ולהחזיר את הכבוד האפריקני. ובכל זאת בבית הלבן, הוא כופף את הברך לאימפריאליסט החצוף מכולם. כמו האחרים, הוא לא הצליח לאתגר את טראמפ, לטעון שוויון או להגן על הריבונות שהוא כל כך באלוף בפומבי בבית.
ברגע בו הייתה למנהיגים אפריקאים הזדמנות לדחוף לאחור נגד הלך רוח קולוניאלי חוזר, הם במקום זאת התכופפו-נותנים לטראמפ מרחב להחיות פנטזיה מהמאה ה -16 של השליטה המערבית.
לשם כך, הוא הציע תגמול: יתכן שהוא לא יטיל מכסים חדשים על מדינותיהם, הוא אמר, "מכיוון שהם חברים שלי עכשיו".
טראמפ, "המאסטר", ניצח.
כל מה שהאפריקאים נאלצו לעשות זה להשתחוות לרגליו.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
