בעוד עזה הושחתה ומיליוני פלסטינים שם מנסים נואשות להחזיק בחיים ללא מחסה, מזון, מים או טיפול רפואי הולם, הקבינט הישראלי ממשיך "להכשיר" מאחזים של התנחלויות בגדה המערבית – מעמיק את האתגרים להקמת שתי מדינות בר-קיימא. פִּתָרוֹן.
בניגוד בוטה לחוק הבינלאומי, שר האוצר של ישראל בצלאל סמוטריץ' הגדיר את ההחלטה האחרונה על הרחבת ההתנחלויות ב-27 ביוני כנקמה על ההכרה האחרונה במדינה פלסטינית על ידי כמה מדינות באירופה. מַבְטִיחַ"על כל מדינה שמכירה באופן חד צדדי במדינה פלסטינית, נקים הסדר".
בעוד שהבטחה זו היא הצעד הבא הטבעי באסטרטגיה ארוכת הטווח של ישראל לספח את השטח הפלסטיני תחת כיבושה, מסקנת הסחיטה מעידה על מודעות להתנחלויות בלתי חוקיות כבסיס למאמצים הישראליים לחסום את המשך מאמצי השלום. הוא גם חושף כיצד ומדוע לא ניתן לפתור את הסכסוך הזה על ידי הישראלים והפלסטינים בלבד.
למרות שלפני ה-7 באוקטובר הוכרה פלסטין כמדינה ריבונית על ידי 143 מתוך 193 חברות האומות המאוחדות, ההכרה של מדינות אירופה היא המאיימת ביותר על פרויקט ההתיישבות הקולוניאלי של ישראל ועל נחישותו של הימין הקיצוני לאפשר לפלסטינים לחתור לעצמאות. בנוסף ליחסים הכלכליים, הביטחוניים והדיפלומטיים הרבים שיש לה עם אירופה, ההיסטוריה הייחודית והמורכבת סביב השואה שהצדיקה הקמת מדינה יהודית היא מרכזית לאופן שבו ישראל מגדירה את עצמה כמפלט ליהודים ברחבי העולם כיום.
נחרד מהאסון ההומניטרי שחולל על עזה ומשקף תנועה גוברת בדעת הקהל העולמית, אירלנד ונורבגיה, ואחריה ספרד וסלובניה, הכירו במדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967. זמן קצר לאחר מכן, מלטה אישרה את נכונותה לעשות את אותו הדבר "כשיגיע הזמן". המהלכים הנועזים הללו, שננקטו לאחר שארצות הברית, ב-17 באפריל, הטילה וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם (UNSC) שהייתה סוללת את הדרך לחברות מלאה באו"ם לפלסטין, דחקה את מספר המדינות האירופיות שמכירות בפלסטין ל-12, כולל בולגריה, קפריסין, צ'כיה, הונגריה, פולין, רומניה, סלובקיה ושוודיה, והמספר הכולל של המדינות החברות באו"ם ל-147.
ההכרה לבדה אינה הפתרון, אלא צעד לקראת פתרון בר-קיימא. ראש ממשלת אירלנד, ליאו ורדקר, מזכיר כיצד אנשיו הגישו פעם תחינה דומה להכרה בינלאומית בעצמאותם. מְתוּאָר פתרון שתי המדינות כ"הנתיב האמין היחיד עבור ישראל, פלסטין ועמיהם". בנוסף להסכמה בינלאומית רחבה, פתרון שתי המדינות מבוסס על זכות ההגדרה העצמית וכיבוד זכויות שני העמים מחד גיסא, ופרגמטיות צרופה מאידך גיסא. היא מציעה פשרה ריאלית בהתחשב במציאות הדמוגרפית של שני עמים על אדמה אחת. אפילו חמאס, שהתנגד זה מכבר לקיומה של ישראל, הצביע לאחרונה על נכונות להתפרק מנשקו אם תוקם מדינה פלסטינית.
את שורשי תפיסת שתי המדינות ניתן לייחס לתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 (החלטה 181), שהציעה לחלק את המנדט הבריטי על פלסטין למדינות יהודיות וערביות נפרדות. הסכם אוסלו מ-1993 סימן אבן דרך משמעותית, ביסוס הכרה הדדית בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) והבטיח התממשות של פלסטין עצמאית עד מאי 1999. זה הוביל לייסוד הרשות הפלסטינית (הרש"פ) ולקביעת מסגרת למשא ומתן עתידי בנושאי ליבה.
ההסכמים לא הצליחו לייצר פתרון של שתי מדינות מכמה סיבות ידועות. אלה כוללים עמימות בהסכם (על גבולות, ירושלים, פליטים) שהובילה לפרשנויות שונות וחוסר אמון גובר, רצון ומנהיגות פוליטיים חלשים, כישלון להתמודד עם נרטיבים מפלגתיים ולעצור גורמים קיצוניים משני הצדדים מלשמש ספוילרים, במיוחד לאחר רצח יצחק רבין, שהקשיח באופן משמעותי את העמדה הישראלית לקראת הסדר שלום. עם זאת, המשך הרחבת ההתנחלות הישראלית בשטח הכבוש, אשר שינתה באופן דרמטי את המציאות הדמוגרפית בשטח, הוא זה המשמש כמכשול העיקרי להקמת מדינה פלסטינית ריבונית ולהגשמת פתרון שתי המדינות.
למרות הכישלונות הללו, הקהילה הבינלאומית אישרה בעקביות את התמיכה בפתרון שתי המדינות. זה נשאר הדרך האמינה היחידה לשלום והבסיס היחיד לקיומו. המשקף את הקונצנזוס הרחב בין המדינות החברות בנתיב זה, האו"ם העביר כ-800 החלטות העוסקות בסוגיה הישראלית-פלסטינית, כאשר כמה החלטות מרכזיות תומכות במפורש בשתי מדינות. החלטה 242 של מועצת האו"ם (1967), למשל, קראה לנסיגה ישראלית משטח פלסטיני כבוש ולהכרה בזכותה של כל מדינה לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים.
המבקרים טוענים כי פתרון שתי המדינות אינו בר קיימא עקב הרחבת ההתנחלויות, דאגות ביטחוניות ותביעות היסטוריות ודתיות על מכלול הקרקע משני הצדדים. עם זאת, מכשולים אלה, למרות שהם משמעותיים, אינם בלתי עבירים. סכסוכים אחרים שנראים בלתי פתירים, כמו אלה בצפון אירלנד ובדרום אפריקה, מצאו פתרון באמצעות פשרה ודיאלוג. יתרה מכך, הצעות חלופיות כמו מודל של מדינה דו-לאומית או קונפדרציה עומדות בפני מכשולים מעשיים ופוליטיים גדולים עוד יותר. פתרון שתי המדינות נותר הגישה היחידה עם תמיכה בינלאומית רחבה ורקורד של התקדמות, מוגבל ככל שיהיה.
מה אם כן צריכים להיות הצעדים הבאים להבטחת פתרון שתי המדינות?
ראשית, יש לשמור על המומנטום להכרה בפלסטין כמדינה, כאשר המדינות שהכירו בה לאחרונה דוגלות באופן פעיל בכך שהמעטים הנותרים יעשו זאת, במיוחד ארה"ב ובריטניה. למרות תמיכתה של ארה"ב ב"ברזל" בישראל בעזה, זה הזמן להפעיל לחץ בינלאומי על וושינגטון, שכן הנשיא ג'ו ביידן אינו מתנגד בהכרח להקמת מדינה פלסטינית, אלא מאמין שזה יגיע רק ממשא ומתן ישיר בין הצדדים. ממשל שני של טראמפ, שהסקרים מראים שיכול בהחלט להיות בשלטון תוך חודשים ספורים, יסתדר הרבה יותר גרוע בשביל זה. התנגדותו המוצהרת של טראמפ לפתרון שתי המדינות (המבוסס על תמיכה פלסטינית בחמאס) עומדת בסתירה לכל נשיא אמריקאי שעסק בנושא. התנאים בשלים באותה מידה להפעלת לחץ על לונדון. מפלגת הלייבור הבריטית, שזכתה במפולת בבחירות קשות והקימה ממשלה חדשה מוקדם יותר החודש, התחייבה להכיר במדינה פלסטינית "כתרומה לתהליך שלום מחודש אשר מביא לפתרון שתי המדינות".
שנית, יש לטפח ולבנות את התמיכה בפתרון שתי המדינות בישראל. למרות שממשלת ישראל בראשות נתניהו מתנגדת נחרצות לפתרון שתי המדינות, חשוב להכיר בכך שפתרון שתי המדינות נמצא במרכז הפוליטיקה הישראלית מאז שנות ה-90, כאשר רוב ראשי הממשלה תומכים ברעיון, אם כי בתנאים מסוימים. , כמו פירוז המדינה הפלסטינית. בעוד שהחברה הישראלית משתנה בנושא זה – מובן בסכסוך ממושך ואלים שבו התקשורת מצומצמת – נראה שהרוב מקבל את הרעיון לפי סקרים שונים. בהקשר של הנהגה ישראלית המתמקדת בשלום, ככל הנראה התמיכה תהיה גבוהה יותר. יש להגביר את הקולות הישראלים המחפשים שלום, ביטחון וכבוד לכולם, במיוחד לאור המאמצים המוגברים של הימין הקיצוני לעשות דמוניזציה והדפנות אותם מאז 7 באוקטובר.
שלישית, למרות שהמאמצים להשיג פיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית התגברו מאז ה-7 באוקטובר, בין היתר הודות להקלות של סין, צריך לעשות יותר כדי שהפלסטינים יתפוס את המומנטום הנוכחי של ההכרה. יש לבנות על נכונותו המובעת של חמאס להצטרף לאש"ף כדי להרכיב ממשלה מאוחדת ברצועת עזה ובגדה המערבית ועל הרשות לבוא עם תוכנית רפורמת משילות מקיפה וכוללת. אבל כדי להשיג זאת, על הקהילה הבינלאומית להבטיח תחילה את שלומו של העם הפלסטיני על ידי מתן הגנה, לפחות לתקופת מעבר.
רביעית, יש להפוך את ההתנחלויות הישראליות. אין ספק שכדי להשיג שלום, יש צורך להחזיר התנחלויות ישראליות בלתי חוקיות בשטח פלסטיני כבוש לאחור.
פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בשבוע שעבר בנושא – שקבע כי המשך הנוכחות של ישראל בשטח הפלסטיני הכבוש היא בלתי חוקית וצריכה להסתיים "בהקדם האפשרי" – אמורה לספק מפת דרכים.
הזינוק באלימות של מתנחלים נגד פלסטינים בגדה המערבית הכבושה ובמזרח ירושלים מאז 7 באוקטובר הזכיר לעולם שהמשך הקולוניזציה אינו מתיישב עם יצירת מדינה פלסטינית בת קיימא ובכך שלום בר קיימא. לראשונה, צרפת, בריטניה, ארה"ב ומאוחר יותר גרמניה ופולין הפעילו סנקציות נגד אנשים ישראלים האחראים לאלימות כזו (אם כי מספר קטן).
לבסוף, בעוד פלסטינים ואנליטיקאים ביקורתיים רבים דוחים באופן מובן את הדיונים על "היום שאחרי" ככל שההרג נמשך בעזה, כדי למנוע מחזור נוסף של בנייה מחדש והרס, יש להקדיש תשומת לב איתנה בדחיפות לנושאי ליבה העומדים בבסיס הקיימות.
בראש ובראשונה, כפי שחשפו אינספור תהליכי שלום בעבר ותיאורטיקנים של שלום טענו זה מכבר, כדי שהמשא ומתן יצליח, הצדדים צריכים להיות בשוויון יחסית. תמיכה בינלאומית בפלסטין בצורה של הכרה במדינה יכולה לעזור לאזן את הכף. טיפול במורשת מבנית של חוסר צדק ובנושאים המניעים את הסכסוך חיוני לטיפוח אמון ושיתוף פעולה.
כדי להשיג שלום בר-קיימא ופתרון בר-קיימא של שתי מדינות, ולמנוע מעגל אלימות נוסף, יש להקים גם תוכנית מקיפה שתבטיח ביטחון לשתי האומות, ועצמאות כלכלית פלסטינית הקשורה באופן מכריע. מעבר לעלויות המופרזות של שיקום עזה (מוערכת על ידי האו"ם ב-40 מיליארד דולר ולוקח כ-16 שנים), הפלסטינים יזדקקו לתמיכה פיננסית אמינה ומקיפה מהקהילה הבינלאומית כדי להניח את הקרקע למדינה בת-קיימא, עצמאית.
בסופו של דבר, פעולה לפתרון שתי מדינות תדרוש רצון פוליטי – בעיקר של הקהילה הבינלאומית – כדי להניע את התהליך הזה בכיוון הנכון של ההיסטוריה, לקראת שלום בר-קיימא ובר-קיימא. משמעות הדבר היא מעבר ליעדים מינימליסטיים של הפסקת אש, ולקראת אימוץ תהליך טרנספורמטיבי יותר המשלב את הממצאים האחרונים של ה-ICJ על הכיבוש הבלתי חוקי של ישראל, כדי להכין את הקרקע לפתרון שתי המדינות. תפקידו של ביידן חיוני בהקשר זה – להציע לו שירת ברבור כשהוא עוזב את הבמה הפוליטית.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחברים ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
