כשאיראן מאיצה את קצב העשרת האורניום שלה בפורדו, מתקן גרעיני תת קרקעי הסמוך לעיר קום, ארצות הברית מניפה את הקלף הסודי שלה: הפצצה החודרת העמוקה והחזקה ביותר בעולם, ה־GBU 57A/B, שמכונה גם MOP, ראשי תיבות של Massive Ordnance Penetrator. מדובר בפצצה שתוכננה במיוחד להתמודד עם אתגרי תקיפה של מתקנים תת קרקעיים מבוצרים היטב, כמו פורדו, ומסוגלת לחדור לעומק של עשרות מטרים מתחת לפני הקרקע. זהו הישג טכנולוגי דרמטי במונחי לוחמה מודרנית.
הפצצה הזו פותחה כבר בתחילת שנות האלפיים בעקבות הדיווחים על כך שאיראן, צפון קוריאה ומדינות נוספות בונות תשתיות צבאיות ואטומיות עמוק בתוך ההרים, כדי להקשות על תקיפה אווירית. הדרישה הייתה ברורה: חימוש לא גרעיני, אך בעל יכולת חדירה מסיבית שיביא להרס טוטאלי גם מתחת לאדמה. הפיתוח הופקד בידי חברת בואינג, והגרסה המבצעית הראשונה נכנסה לשירות פעיל בשנת 2011.
ה־GBU 57A/B שוקלת כ־13,600 קילוגרם, פי עשרים מפצצה רגילה, ומתוכם למעלה מ־2,400 קילוגרם הם חומר נפץ. אורכה יותר משישה מטרים, קוטרה מעל שמונים סנטימטרים, והמבנה שלה בנוי כולו מפלדה מוקשחת במיוחד, כך שתוכל לעבור דרך בטון מזוין ואדמה קשה מבלי להתפרק. הפצצה מופלת מהאוויר מגובה רב, ומונחית אל היעד באמצעות מערכת GPS מתקדמת, המאפשרת לה לחדור לא רק לעומק אלא גם בדיוק מירבי למיקום המטרה.
תהליך הפעולה של הפצצה איננו מתבצע כמו פצצות רגילות. היא אינה מתפוצצת מיד עם הפגיעה בקרקע. למעשה, עיקר הכוח שלה טמון ביכולת החדירה. עם ההטלה מהמטוס, לרוב חמקן מדגם B2, היא צוללת במהירות גבוהה כלפי הקרקע, חודרת את שכבות האדמה והבטון אחת אחרי השנייה, ולעיתים אף קודחת אל תוך המבנה התת קרקעי עצמו. רק אז מופעל מנגנון הפיצוץ, בשלב שתוכנת מראש על פי עומק החדירה שנדרש.
במבחנים שערכה ארצות הברית, נמצא שה־GBU 57 מסוגלת לחדור לעומק של עד שישים מטרים של בטון מזוין, ולמעלה ממאה מטרים של אדמה סלעית, יותר מכל חימוש אחר שנמצא כיום בשימוש מבצעי. המשמעות היא אחת: גם בונקר כמו פורדו, שממוקם בעומק שמונים עד תשעים מטרים, איננו חסין עוד. אמנם לא ניתן לדעת כיצד בדיוק בנוי המתחם האיראני, אולם העובדה שארצות הברית מחזיקה באמצעי שיכול לפגוע בו ללא שימוש בנשק גרעיני, מהווה איום אסטרטגי משמעותי על טהראן.
יש לציין כי הפצצה הזאת איננה מוטלת מכל מטוס. היא כבדה מדי עבור F16, F15 או אפילו עבור מטוסי תובלה כבדים. רק מטוס ה־B2 ספיריט, החמקן הבלתי נראה, מסוגל לשאת אותה. זאת בשל שילוב נדיר של כושר נשיאה, מערכת ייצוב ייחודית וטכנולוגיית שחרור חימוש שמונעת פגיעה במבנה המטוס עצמו.
ה־B2 עצמו, כאמור, תוכנן לפעול גם ללא תמיכה חיצונית. הודות לטכנולוגיית החמקנות שלו, הוא מסוגל לחדור למרחב אווירי מוגן מבלי להתגלות על ידי מכ"מים. כך, במקרה של תקיפה בפורדו, מטוס כזה יוכל להתקרב למטרה, לשחרר את הפצצה מגובה של יותר מעשרה קילומטרים, ולסגת – כל זאת מבלי שההגנות האוויריות יבחינו בו בזמן אמת.
ברקע נמצאים גם שיקולים טקטיים. שחרור של פצצה כזו מלווה בתיאום מודיעיני, בתזמון מדויק של תנאי מזג אוויר, ובשיקול אסטרטגי רחב. מדובר בנשק שמופעל רק כשהאיום ברור, קרוב וכשאין ברירה. אמנם יש לארצות הברית עוד אמצעים תוקפניים, אך הפצצה הזו נחשבת למכת ברק שיכולה להשמיד מתקן גרעיני תוך שניות, עם נזק מינימלי לסביבה האזרחית.
לצד זאת, לא מדובר בפצצה חכמה רגילה. אין לה כנפיים או מערכות ניווט אקטיביות. כל הדיוק שלה מושג דרך ההטלה המדויקת של המטוס, שמפצה על היעדר מערכות היגוי. זו גם אחת הסיבות שבגללן רק מטוס ה־B2, עם מערכת הניווט הלוויינית הייחודית שלו, יודע לשחרר אותה בדיוק רב.
חשוב לציין: לא מדובר בפצצה גרעינית. אף על פי שמבחינת גודל ועוצמה היא דומה לחימוש גרעיני קטן, אין בה חומרים רדיואקטיביים. עם זאת, עוצמת הפיצוץ שלה בתוך חללים תת קרקעיים יוצרת הדף עצום, המספיק להשמיד לא רק את המבנה, אלא גם כל תכולה או מערכות הפעלה הנמצאות בו, לרבות צנטריפוגות ומתקני העשרה.
כך הפכה ה־GBU 57 לסמל של עוצמה אמריקנית, ולשחקן מרכזי בשיח הגרעיני מול איראן. ביממה האחרונה כשנחשף ששני מטוסי B2 הוצבו סמוך לאיראן, גוברת ההשערה שבכוננות כבר נמצאות פצצות מסוג זה, מוכנות לפעולה.
