בעוד שרבים מהפוסטים של מר מאסק, במיוחד אלה על כנופיות טיפוח, מקורם במערכת האקולוגית של בלוגרים ופעילי ימין קיצוני, הם גם מפתים פוליטיקאים מהמיינסטרים בחיפוש אחר חיבוק לשימוש נגד יריביהם. והם פונים לעורכים וגופי שידור שמחפשים סיפור טוב.
"העיתונות הבריטית וגופי השידור, במידה מסוימת, נפלו על עצמם כדי לתת לאלון מאסק פרסום", אמר דיוויד ילנד, עורך לשעבר של הצהובון של רופרט מרדוק, The Sun. "בעיתונות המודפסת הם עשו את זה כי הם מאוד עוינים לקיר סטארמר. זו הטיה ישנה של פליט סטריט."
קלייר אנדרס, חוקרת תקשורת הלונדונית ומייסדת אנדרס אנליזיס, השוותה את מר מאסק למר מרדוק, ברון התקשורת המתקומם מאוסטרליה שהצליח להעלות את תעשיית העיתונים הלונדונית בשנות ה-70. "יש לנו רק מרדוק חדש," היא אמרה. "הוא אמריקאי, הוא מולטי-מיליארדר, והוא קרוב לטראמפ".
מר מאסק, לעומת זאת, אינו מעוניין להשתלט על העיתונות הבריטית אלא להכפיש אותה. הוא טוען שתקשורת החדשות הייתה שותפה לטיוח של התעללות בנערות צעירות. האמת היא שעיתונים בריטיים בכל הקשת הפוליטית אכן סיקרו את הפשעים הללו, אם לא מיד, אז באנרגיות, כאשר היקף ההתעללויות התברר בסוף שנות ה-2000 ותחילת שנות ה-2010. הטיימס הלונדוני פרסם את א חקירה גדולה של השערורייהוהתגובה האיטית לכך מצד המשטרה, ב-2011.
"זה היה בעמוד הראשון של כל עיתון והוביל את חדשות השעה 6 במשך שנים", אמר ראחים קאסאם, שסיקר את השערורייה כעורך המאחז הבריטי של מהדורת החדשות הימנית, ברייטברט ניוז. "הרעיון שיש שחרור תקשורתי על זה, והיינו צריכים אילון מאסק כדי לחשוף את זה, הוא שטויות".
