תוצאות הבחירות הכלליות שנערכו ביום ראשון בצרפת הביאו הקלה מסוימת לאירופאים החרדים מפני הקמת ממשלת ימין קיצוני נוספת בתוך האיחוד האירופי. אבל זה עדיין לא סוף הסיפור.
בעוד ויכוחים משתוללים על מה צריכה להיות התגובה לזינוק הימין הקיצוני באירופה, חשוב לחקור מדוע זה קורה מלכתחילה. מעבר להסברים הרגילים, הסיבות העמוקות יותר לעלייתו של הימין הקיצוני נמצאות בעלייתן של סין, הודו והדרום הגלובלי.
הבה נתחיל בהתייחסות לכמה מההסברים המסורתיים לתופעה זו. לפני עשור, "פופוליזם" הפך למילה באזז בתקשורת המערבית. מפלגות פופוליסטיות כביכול פרחו – מתנועת חמשת הכוכבים באיטליה ועד פודמוס בספרד. הפופוליסטים של הברקזיט משכו את בריטניה מהאיחוד האירופי ב-2016.
אחד ההסברים הנפוצים ביותר לעליית הפופוליזם השמאלני והימני התרכז בכלכלה: אירופה הייתה בעיצומו של משבר חובות מלווה בצעדי צנע שמביסים את עצמם. התקציבים קוצצו, הכלכלות היו במיתון, והאבטלה זינקה שחקים. לא פלא שהבוחרים פנו לקיצוניות, טענו רבים.
לתזה הזו יש הרבה פחות כוח הסבר היום. בעוד שהאינפלציה בהחלט הפחיתה את כוח הקנייה, אירופה חווה כעת תעסוקה שיא. הכלכלה האירופית בוודאי לא פורחת, אבל היא גם לא מתכווצת. ויש מעט צנע: להיפך, מדינות אירופה הגיבו למגפת COVID-19 ולמלחמה באוקראינה בהשקעה ציבורית משמעותית.
טוויסט לתשובה זו הוא להצביע על הלהבה הירוקה – או על התגובה מכמה כיוונים למדיניות האקלים של אירופה. חשבו על מסים על דלק, הפחתת סובסידיות לחקלאות או עלויות אנרגיה גבוהות יותר.
נכון, למחאות החקלאים היה תפקיד מרכזי בהנעת מנהיג הימין הקיצוני חירט וילדרס למקום הראשון בבחירות לפרלמנט בהולנד. עם זאת, במקביל, המעבר לאנרגיה מתחדשת מביא ליתרונות מוחשיים בדמות הפחתה בעלויות האנרגיה. האיטלקים יצאו למסע שיפוץ בתים הודות ל-200 מיליארד יורו (218 מיליארד דולר) של סובסידיות בחסות ממשלתית להתייעלות אנרגטית – אם יש באיטליה צלצולים, יש לה פאנלים סולאריים על הגגות.
אנליסטים רבים פונים גם לסוגיית ההגירה כאשר מנסים להסביר את הימין הקיצוני. הבוחרים, הם טוענים, מגיבים לזרימה המתמשכת של מהגרים לאירופה ולאובדן תרבות הומוגנית. בהחלט יש גזענות באירופה, ובניית חברה רב-תרבותית אינה כרוכה בתשלום. ועדיין, זה הסבר לא מספיק.
המיקומים שבהם המהגרים מייצגים חלק משמעותי באמת מהאוכלוסייה – ערים קוסמופוליטיות כמו לונדון, פריז או מילאנו – הם אלה שבהם הימין הקיצוני זוכה לניקוד הנמוך ביותר בבחירות. זה המקום שבו מהגרים בקושי נראים – הכפריות והערים המחוזיות, ורוב מזרח אירופה – זה עושה טוב.
נכון שהמהגרים מתחרים עם המקומיים על גישה לשירותים ציבוריים נדירים, ובכל זאת, עם האבטלה קרובה לשפל שיא, הנרטיב של "מהגרים גונבים מקומות עבודה" לא נשמע בשום מקום. במקום זאת, מול הירידה הדמוגרפית, אפילו ממשלות הימין מקשיבות לדרישות התעשייה ליותר מהגרים. כך למשל, ג'ורג'יה מלוני, ראש ממשלת איטליה הימני, הגדיל לאחרונה את מספר אשרות העבודה לעובדים זרים.
בכל אחד משלושת ההסברים הללו יש אמת מסוימת. ובכל זאת אף אחד לא הולך ללב העניין. כדי להבין מה קורה עלינו לשנות את השפה והגישה שלנו. אנחנו לא עדים לעליית הימין הקיצוני, אלא לעליית הלאומיות.
זה קורה בתקופה שבה אירופה נפגעת מירידה יחסית בהשוואה לשאר העולם. כפי שציינה הפילוסופית המהוללת והאנליטיקאית של הפשיזם האירופי חנה ארנדט בכתביה, ההשלכה האימפריאלית של אירופה שימשה ליישב אי השוויון בבית.
במילים פשוטות, לעובדים צרפתים עניים ולתעשיינים דקדנטיים היה דבר אחד במשותף: הם היו צרפתים ולא מהמושבות. הם ראו עצמם עדיפים על העמים שבהם שלטה ארצם.
גם בתקופה האחרונה, הרבה לאחר סיומו כביכול של הקולוניאליזם, פער פסיכולוגי בלתי עביר הפריד בין העולם "הראשון" וה"שלישי". לאירופה, עני ככל שיהיה, הייתה גישה להזדמנויות, טכנולוגיות וחירויות שמעטים ממקומות אחרים בעולם יכלו לשאוף אליהם. תחושת הפריבילגיה סיפקה כלי רב עוצמה ללכידות חברתית. המציאות החומרית של פריבילגיה זו סיפקה לממשלות מספיק עושר כדי לצרף את האוכלוסייה עם הוצאות רווחה עולות.
אבל היום אירופה נדחקת יותר ויותר לשוליים. מדובר בפיגור טכנולוגי במגזרים מרכזיים של הכלכלה העולמית – חשבו שכלי רכב חשמליים סיניים מחליפים את הגרמנים. היא מבולבלת מבחינה גיאופוליטית וחלשה מבחינה צבאית – תחשוב על הפלישה של רוסיה לאוקראינה. מדינות הלאום הקטנות שלה, גאות וקצרות רואי מכדי להתאחד באמת, רואות את הדירוג העולמי שלהן יורד שנה אחר שנה. יש לזה השפעות פסיכולוגיות עמוקות, אם לא נחקרות.
תחושת הירידה והדיסאוריינטציה הזו היא שהימין הלאומני משגשג עליה. ה"אומה" הגאה מסומנת כמקום המפלט, שבו ניתן לבנות מחדש לכידות, אחדות, היכרות ותחושת מטרה משותפת. הלאומיות העכשווית של אירופה אינה מהסוג המתפשט והצעיר של פשיזם של המאה ה-20. זו הלאומיות של הפרובינציאלים, המורדים והמותשים.
אם מהגרים ומיעוטים הם היעד המועדף על הימין הקיצוני זה לא מסיבה כלשהי מלבד האסטרטגיה הישנה של בניית קהילה באמצעות זיהוי של מי שאינם שייכים לה. על ידי הגדרה של "לא מהגר", "לא הומו" או "לא התעורר", נוצרת תחושת אחדות. אירופה, בחיפושיה אחר לכידות חברתית פנימית, החליפה את המלחמות הקולוניאליות במלחמות התרבות.
כשקוראים את זה מחוץ לאירופה, אפשר להתנצל כדי להרגיש תחושת שימחה, תחושת העונג כשמשהו רע קורה למישהו אחר. ובכל זאת, לפני שנחגוג את זה כמופע של צדק פוסט-קולוניאלי, עלינו להיות מודעים לכך שהלאומיות נמצאת במגמת עלייה ברחבי העולם: בהודו ובסין במזרח, עד לברזיל וארצות הברית במערב.
חוסר התמצאות, פחד וחרדה הם הצופן של זמננו. הם המצב האנושי העכשווי הנפוץ שהלאומיות מספקת לו תשובה שקרית אך משכנעת. התמורות הטכנולוגיות, החברתיות והגיאו-פוליטיות הגדולות של היום מעוררות את עליית הגישות הראשונות למדינה שלי בכל מקום על פני הגלובוס. אירופה כבר לא מיוחדת. זה רק חלק אחד, מפחיד, מעולם מפחיד העומד בפני עתיד לא ידוע ולא ברור.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
