למרות הדחייה הראשונית של חמאס לישראלי האחרון הצעת הפסקת אש תלת-שלבית שהוכרזה על ידי הנשיא ג'ו ביידן ב-31 במאי וממשיכה בִּלבּוּל לגבי עמדתו של ראש ממשלת ישראל נתניהו לגבי הצעת ממשלתו שלו, ההצעה מהווה צעד יוצא דופן קדימה בסכסוך הנורא בעזה. ארה"ב, בתור השר בלינקן חזר על כך לשר ההגנה הישראלי גלנט ב-24 ביוני, עדיין רודפת אחר עסקה במסגרתה. וושינגטון צריכה ללחוץ ביתר שאת על המאמץ הזה, ולדחוף את כל הצדדים לקבל את הצעת הפסקת האש ולהתחייב למאמץ גדול בעזה אם תושג הפסקת פעולות האיבה.
ההצעה הישראלית, לראשונה, מציגה תרחיש סיום המלחמה, "הפסקת פעולות האיבה לצמיתות", כולל נסיגה צבאית ישראלית מוחלטת מעזה והחזרת כל בני הערובה החיים. שינוי כזה הגיוני, שכן המצב הצבאי הנוכחי טוען להפסקת אש, כאשר שני הצדדים עומדים בפני רווחים פוחתים מקרבות נוספים. חמאס מסתכן באובדן בסופו של דבר של מנהיגיו הבכירים ואף יותר מהקאדר המיומן שלו. ישראל, לאחר שהשיגה לפחות את הפירוק הזמני של היכולת ההתקפית הקונבנציונלית של חמאס, נמצאת תחת לחץ גובר להיפטר הן ממשפחות בני ערובה והן משחקנים בינלאומיים החל מוושינגטון, ומתמודדת עם סיכונים חמורים בקשירת הכוחות בעזה בזמן שחיזבאללה מאיים מצפון .
אם נוכחות בינלאומית תוכל להשתלט על השלטון בעזה ולהניח את הסגר של ישראל על גבול מצרים-עזה, ישראל עשויה למצוא את התוצאה מספיקה כדי לעמוד ביעדי המלחמה המינימליים שלה.
לפיכך, לאור הפגיעה שחמאס ספג, הוא עשוי להיאלץ לנטוש את שליטתו הפוליטית בעזה ואולי להגלות את מנהיגיו, בתמורה להישרדות כתנועת מחתרת. אם נוכחות בינלאומית תוכל להשתלט על השלטון בעזה ולהניח את הסגר של ישראל על גבול מצרים-עזה, ישראל עשויה למצוא את התוצאה מספיקה כדי לעמוד ביעדי המלחמה המינימליים שלה.
התנאים החדשים
חשוב לציין שההצעה לנסיגה מוחלטת והפסקה לצמיתות של פעולות האיבה מייצגת עמדה ישראלית פורמלית חדשה, שבה כוונות ישראליות בעבר היו מעורפלות, וכפי שציין הנשיא ביידן, חלק בישראל דרשו נוכחות צבאית קבועה לכאורה בעזה. לא פחות חשוב מכך, ההצעה קובעת בין ישראל ובעקיפין לחמאס תהליך לקביעת מעמדה של עזה לאחר הנסיגה ובעיקר, גורלו של חמאס עצמו. עם זאת, הדרך להפסקה כזו של פעולות האיבה מורכבת יותר ממה שציין הנשיא ביידן בדבריו במאי.
ההצעה הישראלית הזו למשא ומתן עקיף עם חמאס על התנאים להפסקת פעולות האיבה מביאה את שני הצדדים להעמיד על השולחן את האסים המרכזיים שלהם בבור – החטופים והנוכחות הצבאית הישראלית בעזה.
ההצעה הישראלית הזו למשא ומתן עקיף עם חמאס על התנאים להפסקת פעולות האיבה מביאה את שני הצדדים להעמיד על השולחן את האסים המרכזיים שלהם בבור – החטופים והנוכחות הצבאית הישראלית בעזה. משא ומתן זה יתקיים, אם חמאס יקבל את ההצעה, במהלך הפסקת אש ראשונית בת שישה שבועות, שתכלול חילוף חלקי של בני ערובה ואסירים פלסטינים, נסיגת חיילים ישראלים מאזורים מיושבים וזינוק סיוע לאוכלוסיית עזה. אם ורק אם חמאס וישראל יגיעו להסכמה במהלך המשא ומתן הזה, אז יתחיל שלב שני של שישה שבועות, כשישראל תשלים את נסיגתה מעזה, כל בני הערובה החיים ישוחררו בתמורה לשחרור אסיר פלסטיני גדול יותר, וקצת הבנה או הסכמה על תנאים אחרים שאושרו על ידי הצדדים, ששיאו בהפסקה לצמיתות.
ההתמקדות הישראלית באותם "תנאים אחרים" היא שמסבירה את הסתירה לכאורה בין תיאור ההצעה של הנשיא ביידן לבין הערתו של ראש הממשלה נתניהו לפיה שום דבר בהצעה לא סותר את מטרת המלחמה של ישראל. הורס חמאס. למרות הרטוריקה הזו, הישראלים בדרך כלל מגדירים "הרס" במונחים מפוכחים ומעשיים יותר, כגון הסרה חמאס מהשלטון ופירוק היכולות הצבאיות ההתקפיות שלו. הגדרה כזו עוקבת מקרוב אחר עמדת ארה"ב, לאחרונה מְתוּאָר מאת הנשיא ביידן ב-31 במאי: "יום טוב יותר בעזה בלי חמאס בשלטון", וכן מחוזק על ידי היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן ב-10 ביוני.
חמאס לפחות מבין מה עומד על הפרק, וכך, מדיווחים בתקשורת ומהערות הממשל, הציע הצעה נגדית שתניע את הצעדים באופן אוטומטי, כשישראל תסכים מראש להסיג את כל הכוחות עד תאריך מסוים ללא קשר לתוצאות המשא ומתן. זה, כמובן, לא מקובל על ישראל, שכן היא תאבד את המנוף העיקרי שלה כדי לדחוף את חמאס להתפשר על עזה ב"יום שאחרי". עם זאת, הפער הזה לא אומר שההצעה מתה, רק שהצדדים נמצאים בסבב הפתיחה של 'משא ומתן דיפלומטי להסכמה על משא ומתן' טיפוסי.
עם זאת, השאלה היא אילו הסדרים יכולים לעמוד ב"תנאים אחרים" המינימליים של ישראל. תשובה אחת תהיה פירוקו התמידי של חמאס ככוח צבאי התקפי, וסילוקו מהשלטון בעזה, אך לא לדרוש מחמאס להיכנע, דבר שכמעט בוודאות לא יעשה. הישראלים עצמם אינם חושפים את עמדתם כאן, בין היתר משום שממשלתם לא הסכימה אותה במלואה. הנשיא ביידן, בחיפוש אחר תנאי מינימום, ציין נכון שישראל ביטלה, לפחות באופן זמני, את יכולתו של חמאס להשיק 7 באוקטובר חדש. אבל ביטחון ישראל תלוי גם בכך שחמאס לא ישקם את היכולת הזו, שבפעם הבאה תוכל להיפרס נגד ישראל בשילוב עם התקפות רב-חזיתיות של חיזבאללה, איראן ושלוחות איראניות אחרות. הסיוט הזה הוא שיניע את המשא ומתן של ישראל, יחד עם המציאות שישראל לא יכולה לחסל את חמאס ואנשיו מעזה יותר מאשר בגדה המערבית.
הפסקה לצמיתות
ההסדר החשוב ביותר יהיה הפסקת פעולות איבה לצמיתות ובכך ויתור על אלימות של חמאס (ושאר קבוצות הטרור הגדולות), לא רק נגד ישראל אלא גם נגד תושבי עזה וכל מי שייכנס לעזור "לייצב ולהתחדש". עזה, כפי שהציע סאליבן לאחרונה. עם זאת, זה מוביל לחשש כי בהתחשב בהיסטוריה של חמאס של שבירת הפסקות אש, לא ברור מי יאכוף את ההתחייבויות שהם יתחייבו. הנשיא ביידן ציטט את מצרים וקטאר, אך לאף אחת מהן אין אמינות מיוחדת כלפי ישראל. הנשיא ביידן גם הצהיר כי במקרה של הפרת הפסקת האש, ישראל תוכל להתחיל מחדש את הקמפיין. אם הוא רציני, עמדה זו מחזקת את ידה של ישראל באופן משמעותי, שכן חמאס סמך זמן רב על לחץ בינלאומי, במיוחד אמריקאי, להגביל את ישראל.
הפסקת פעולות איבה כזו לא הייתה אומרת שחמאס נכנע, יתמוסס או ימסור את נשקו. חמאס כמעט בטוח ידחה צעדים כאלה, וכפייתו לעשות זאת תדרוש מערכה צבאית בדומה לצעדה בת חצי שנה של בעלות הברית דרך גרמניה 1944-45, כנראה מעבר ליכולות הצבאיות של ישראל ובוודאי בניגוד לאינטרסים הדיפלומטיים שלה. לפיכך, התרחיש הסביר ביותר, אם חמאס יקבל את הפסקת הלחימה, הוא חזרה למעמד מחתרתי הדומה לנוכחותו בגדה המערבית. ישראל בהחלט מודעת לכך, לאור הניסיון של עשרות שנים בטיפול בחמאס. כדי להבטיח שחמאס לא יתפוס שוב את השלטון בעזה כפי שעשה באלימות ב-2007, ישראל צפויה להתעקש לא רק שחמאס לא יפנה את נשקו למי שמנסה לשלוט בעזה אלא גם שהמנהיגות הבכירה שלו תעזוב את עזה ותסכים לא לחזור , רעיון ישראלים צפה כבר בינואר.
הוואקום הביטחוני והממשלתי שנוצר לאחר שהצבא הישראלי נעלם ומחתרת חמאס יתמלא על ידי נוכחות ביניים בינלאומית חיצונית, הרשות הפלסטינית או פלסטינים עזתים אחרים, בהסדר כזה או אחר במשא ומתן, עם הנקודה המכרעת שחמאס לא מערער על מה שהוא מוסכם. תוכניות שונות ליישם זאת מסתובבות בממשלות ארה"ב וישראל ובמקומות אחרים.
ישראל תצטרך גם נוכחות בינלאומית "רצינית" (לשון הרע למעורבות ארה"ב) במעבר רפיח לאורך גבול מצרים-עזה ובחוף כדי למנוע לצמיתות הברחות נשק. לבסוף, הקהילה הבינלאומית, החל בוושינגטון, תצטרך להתחייב באופן רשמי, הטוב ביותר באמצעות החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, לתמוך מדינית ומשפטית הן בתנאי הסכם הפסקת האש בסופו של דבר והן, במפורש, בפעולה צבאית ישראלית בתגובה לכל חמאס רציני. הפרה של תנאים אלה על פי זכותו של סעיף 51 של האו"ם להגנה עצמית.
אמנם תרחיש זה מציע תקווה לסיום הלחימה והביטחון הן עבור הישראלים והן עבור העזתים, אך ישנם מכשולים ליישום. חמאס יכול להתאפק מלהחזיר את השלטון בעזה (אם כי יש סימנים שהוא שוקל צעד כזה) ובעיקר להתנגד לגלות מנהיגיו. אבל בתמורה, הוא יראה את הצבא הישראלי עוזב את עזה לצמיתות, ויתור ישראלי בולט, שימנע פירוק איטי נוסף של אנשי ותשתיות חמאס. יתרה מכך, אם מנהיגות חמאס תישאר בעזה, זה מסכן שישראל תתמזל מזלה עם פשיטות על אותם כוח אדם. לבסוף, ההצעה הישראלית הפכה את השולחן באופן דיפלומטי; מישראל כחוסם הרגיל, וכלפי חמאס על סירוב ההצעה. ישראל יכולה כעת לטעון שהיא ממשיכה בלחימה רק משום שהצד השני לא יסכים למשא ומתן שמועצת הביטחון של האו"ם אישרה.
מרתיע את איראן
איראן לא תהיה מרוצה מתוצאה כזו, במיוחד כשהיא פותחת את הדלת, כפי שאישרו גם הנשיא ביידן וגם מועצת הביטחון של האו"ם, להתקדמות בפתרון שתי המדינות ושילובה של ישראל בעולם הערבי המתון. עם זאת, האפשרויות של איראן מוגבלות; ארה"ב הרתיעה למעשה את מרבית הפעולות הצבאיות האיראניות וממלאות מקום, והמשך הלחימה בעזה מסתכן בהסלמה ללבנון ובתבוסה אפשרית של חיזבאללה, בעל בריתה החשוב ביותר של איראן.
כפי שהציע ראש הממשלה נתניהו, הוא מודע היטב לכך שהצבא הישראלי לא יכול להישאר בעזה ללא הגבלת זמן ולא לחסל את חמאס עד הלוחם האחרון.
כאשר ראש הממשלה נתניהו עצמו הציע את הצעת הפסקת האש, הוא מודע היטב לכך שהצבא הישראלי לא יכול להישאר בעזה ללא הגבלת זמן ולא לחסל את חמאס עד הלוחם האחרון. עם זאת, אין ערובה שכל שרי הממשלה שלו נמצאים באותו מקום. כאן, ארה"ב יכולה להועיל בדרכים שונות: ראשית על ידי המשך ההרתעה שלה מאיראן ונציגיה. היא יכולה גם, באמצעות בני שיח אזוריים, לדחוף את חמאס להסכים להצעה וללחוץ על ישראל לנהל משא ומתן בתום לב ובעיקר לא לנטוש את היוזמה. לבסוף, ארה"ב צריכה לאותת לכולם שהיא תעמוד בדבריו של הנשיא ביידן בהכרזה על ההצעה ושיש לישראל תמיד אפשרות לחדש את הלחימה אם חמאס יפר את תנאי הפסקת האש.
הדעות המובעות ביצירה זו הן של המחבר ואינן מבטאות את העמדה הרשמית של מרכז וילסון.
