מעריב שוחח עם המזרחן אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד. הוא פותח באמרה אמריקאית: ״האמריקאים מרבים להשתמש בהברקה של נשיאם רוזוולט: “דבר ברכות – אבל החזק מקל גדול”, כל אימת שהם נתקלים בגוף סורר. המשבר המתחולל ממש לנגד עינינו בלבנון, מלמד שבארץ הארזים אימץ הממשל הלבנוני את הכלל ההפוך: 'צְעַק בקולי קולות, כי אין לך מקל'״.
אלעד טוען כי ״מי שמבקשים לאכוף חוק וסדר במדינה, הממשלה והצבא, הינם חסרי כוח ויכולת ותלויים לחלוטין ברצונו הטוב של הגוף הסורר – חיזבאללה. הן הנשיא ג’וזף עאון והן ראש הממשלה נואף סלאם, מנסים ליצור רושם שהם בשליטה ובגיבוי אמריקאי ואירופאי 'תובעים בתוקף' מחיזבאללה להתפרק מנשקו. אחרי שהשמיעו נאומים חוצבי להבות והזהירו את הארגון השיעי הקיצוני לבל יהתל בהם, הגיע 'רגע האמת' – השניים מקווים כי חיזבאללה יסכים מרצונו להתפרק מנשקו כי באמת אין להם אמצעים לאכוף את רצונם״.
בהמשך הוא מסביר כי ״המערכת הלבנונית מורכבת מאוד, עם מבנה פוליטי-עדתי שבנוי על הסכמות פרגמטיות בין עדות, מפלגות וכוחות אזוריים. הקריאה לאחדות נשק ולפירוז המדינה (בעיקר הקריאה לפירוז חיזבאללה מנשקו) עומדת במוקד המחלוקת הפנימית בלבנון כבר שנים, והיא שאלה שמכילה בתוכה מתחים עדתיים, פוליטיים וביטחוניים עמוקים – וגם שיקולים גיאופוליטיים״.
הוא מזכיר כי ״כארבעה עשורים מתנהל בלבנון ויכוח ציבורי סביב השאלה האם המדינה הלבנונית באמצעות צבא לבנון, צריכה להיות הגוף הבלעדי האוחז בנשק או שמא יש לגיטימציה לקיומו של נשק מחוץ לשליטת המדינה. בחצי השנה האחרונה התחדש הויכוח ואף התחדד, קרי – האם ימשיך חיזבאללה, שטוען שהוא 'ההתנגדות' לישראל, ובעת האחרונה גם מציג את עצמו כמגן לבנון, להחזיק בנשקו ו'יצפצף' על ראשי הממשל״.
לדבריו, ״זהו מאבק בין רעיון הריבונות לבין מציאות של שלטון כוחני דה פקטו. זהו גם מאבק של המדינה החוקתית של לבנון לבין מדינת הצללים של חיזבאללה או אפילו לבנון כלבנון לבין לבנון כחלק מציר ההתנגדות האיראני״.
אלעד מפרט כי ״שני מחנות ניצבים בלבנון זה מול זה. האחד, התומך בפירוז חיזבאללה מנשקו והוא כולל מספר גופים כמו הכוחות הלבנוניים בראשות סמיר ג’עג’ע שהם נוצרים מרונים, המתנגדים לחיזבאללה. גם המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של וליד ג’ונבלט ובנו תיימור שהם דרוזים, מפנים ביקורת כלפי חיזבאללה".
"ישנו גם זרם 'העתיד' שהקים ראש המממשלה שנרצח סעד חרירי שהם סונים, החלשים כיום פוליטית אך באופן מסורתי היו נגד מתן נשק לחיזבאללה. טענותיהם של תומכי הפירוק ברורות ומוכרות: נשק בידי חיזבאללה עלול להביא להרפתקאות צבאיות כגון המעורבות בסוריה, בעיראק ובתימן. לכן, יש למנוע מחיזבאללה יכולת כזאת ובראש וראשונה למנוע מהארגון התגרות בישראל שעלולה להביא לחורבן המדינה״.
הוא מוסיף: ״השני, הוא המחנה המתנגד לפירוק חיזבאללה. מחנה זה כולל את חיזבאללה בראשות השיח’ השיעי נעים קאסם מחליפו של נסראללה, ואת ארגון אמל בראשות נביה ברי – המנהיג השיעי שהוא יו”ר הפרלמנט ושותף פוליטי של חיזבאללה. לצידם, הזרם הפטריוטי החופשי' בראשות ג’ובראן באסיל שהם נוצרים אבל בני ברית פוליטיים של חיזבאללה מאז 2006".
"כמו כן ישנן מפלגות פרו-סוריות ופרו-איראניות נוספות התומכות בחיזבאללה. מחנה זה מסביר את הצורך בחימוש חיזבאללה כי הצבא הלבנוני חלש ואינו יכול להגן על המדינה ומאידך 'נשק ההתנגדות' מגן על לבנון מפני ישראל, וכל עוד ישראל חמושה – גם “ההתנגדות” חייבת להישאר חמושה, כאשר חיזבאללה הוא כוח מרתיע ובעל יכולת איזון אסטרטגי. גם התמיכה הבינלאומית מתחלקת באופן דומה: בפירוק תומכות מדינות המערב בראשות ארה”ב וצרפת וכמה מדינות ערביות בראשות סעודיה, ובחיזבאללה תומכות איראן ורוסיה (בעקיפין). סוריה שתמכה בעבר נותרה מחוץ לתמונה״.
מכאן עובר אלעד לתיאור התרחישים האפשריים: ״תרחיש א’ – התנגשות. מה שמתנהל כרגע הוא מו”מ מתוח, דיאלוג קשה, שהוא מבוא להתלקחות מהירה בעקבות קריסתו. הדו שיח המתקיים בין נציגי המשטר ונציגי חיזבאללה לא הניב עד כה כל התקדמות משום שחיזבאללה מסרב למסור את נשקו והמשטר מאיים 'בלחץ אמריקאי אירופאי' שעלול לייצר אולטימטום מאיים לחיזבאללה".
"אז, הממשלה תורה כנראה לצבא ליישם את תכנית הפירוז עד תום 2025. חיזבאללה יראה בכך איום קיומי ויצהיר שהממשל הלבנוני 'חטא חטא חמור' וישגר קריאות למיליטנטים להישאר חמושים ולהתנגד. חילוקי דעות בצבא בין סונים/מרונים שתומכים בהחלטה לבין שיעים שתומכים בחיזבאללה עשויים להוביל לפיצול צבאי. תופעות אלימות בערים עם מרכיבים סקטוריאליים – כגון בביירות, בדרום ולבנון ועוד – עלולות להביא להתנגשויות אזוריות מוגבלות שעלולות להתפתח לעימות ממושך. הממשלה תיכשל קרוב לוודאי בבלימת האלימות וכתוצאה מכך ישותקו מוסדות המדינה ותהיה צפויה גם קריסה כלכלית חמורה נוספת״.
״תרחיש ב’ – עימות מתמשך. הממשלה תצליח אולי לעגן תכנית רעיונית בלבד, אך נתוני השטח לא ישתנו וייווצר מצב שבו חיזבאללה לא ייכנע, אך גם לא יתעמת פומבית. חילוקי דעות פוליטיים בתוך הממשלה ידרבנו את חיזבאללה לעמידה מול לחץ אמריקאי וישראלי. תיתכן גם הסכמה על “מלכודת” עיכוב שלא תביא לפירוק של ממש נשק. ייתכנו אז התנגשויות ופיגועים בצפון או בדרום, בין חיזבאללה לכוחות סונים או נוצרים ותיווצר תמיכה פנימית בתפיסה האסטרטגית של חיזבאללה שתגיע מאזורי השיעיים הרגישים. הצבא הלבנוני ינסה לשמור על נייטרליות ויחפש תפקיד מתווך – אך ייכנס ללחצים מהצדדים הסוערים. התוצאה תהיה הסלמה איטית אך רבת זעזועים וקיטוב בלתי הפיך בין קבוצות, הבירוקרטיה תהיה חסומה ומשבר מוסדי ארוך טווח נוסף בפתח״.
״תרחיש ג’ – אינטגרציה מבוקרת. פשרה אסטרטגית בדומה לזו שלאחר מלחמת האזרחים. הנשיא וראש ממשלה יישמו גישה דיפלומטית כמו זו של ג׳וזף עאון – היינו, דיאלוג במקום כוח. הצעה לאינטגרציה חלקית של אנשי חיזבאללה בצבא, תוך שמירה על נשק מסודר ופיקוח מדינתי ותמיכה בינלאומית במתווה של פירוז 'מתון'".
"משרד הביטחון הלבנוני יחל בהתווית מתווה תוכנית לרישום נשקים קלים ומניעת הצטיידות נוספת. חיזבאללה יאשר “הקפאה” (freeze) על סוגי נשק מסוימים בתמורה להבטחות לגבי גבולות הדרום וחידוש העברת כספים לפיתוח מדיני מבוקר. אם תרחיש זה יבשיל, אזי האו”ם והצבא הלבנוני יגבשו מנגנון פיקוח משותף על יישום הסכם הפירוז במתווה פשרה שימנע עימות פומבי ויעניק תחושת תרופה זמנית למתח העדתי. בהמשך עשויים לבוא הסכמים כלכליים ושיקום כלכלי להגברת היציבות. אבל צריך לזכור שבמצב זה חיזבאללה ישמור על חלק משמעותי מהיכולות שלו״.
לבסוף הוא מסכם: ״הסיכויים לפירוק מלא של חיזבאללה מנשקו, בו הארגון נשאר ללא רובה אחד או טיל אחד הם חלום באספמיה. גם פירוק חלקי נראה כיעד רחוק להשגה. מה כן עשוי לקרות? סטטוס קוו מרמה, בו חיזבאללה יאפשר לצבא לשלוט בשטח והצבא לא יגע בנשק ובאמל”ח של חיזבאללה. כל צד יאמין כי השיג את מטרתו – ומי שתצטרך לדאוג מהסטטוס קוו הזה תהיה כרגיל, ישראל״.
