זה קורה מדי שנה אלפי פעמים, וזה קרה שוב בסוף השבוע האחרון: מטופלת אלימה תקפה קשות צוות רפואי במרפאת מכבי דנט בבני ברק. האבטחה הגיעה מאוחר מדי, התוקפת נעצרה, אבל הצוות הרפואי נשאר חבול ופגוע.
וזה קרה גם לי, חמש פעמים בקריירה הרפואית הותקפתי פיזית. הדם שזלג מחתך שביצע בי מטופל אלים, הכאבים מכיסא שהטיח בי אחר והפצעים השטחיים כבר הגלידו. אבל תחושת העלבון הצורבת נותרת למשך שנים. המקרים הפיזיים שהגלידו, הם מינוריים לעומת האלימות המילולית שבה אני, חברותיי וחבריי למקצוע נתקלים בה מדי יום, פנים אל פנים, וברשתות החברתיות בשיימינג אלים.
הצוותים הרפואיים נמצאים בשדה הקרב, ונתקלים במקרי אלימות מילוליות ופיזיות מצד מטופלים ובני המשפחות שלהם. אין כמעט שבוע בו לא נרשמות תקריות אלימות בבתי החולים ובמרפאות, ובסך הכל – כבר שנים רבות, מעל אלף מקרי אלימות בשנה.
מקרה האלימות הקשה ביותר התרחש במרץ 2017: האחות המסורה טובה קררו הוצתה למוות על ידי מטופל אלים בסניף קופת חולים כללית בחולון. הוא הגיע לסניף עם חומר בעירה בתוך בקבוק משקה קל ובידו מצית. בשלב הבא הוא שפך את החומר הדליק על קררו, והצית אותה. היא נפטרה במקום תוך זמן קצר.
במקרה אחר ד"ר מריוס גיא נדקר בידי אריל שמילוב, מטופל בן 64 מרחובות. ד"ר גיא, רופא ותיק, חרוץ ומסור מאין כמוהו, נפצע באורח קשה ממברג שנעץ בעורפו המטופל שדרש שינותח מיד. שמילוב נשפט לשש שנות מאסר, אבל הצלקת שנותרה בנפשו של ד"ר גיא כנראה שעולם לא תגליד.
המקרה המזעזע האחרון התרחש ביוני 2022 כאשר יעקב חבא הגיע למרפאה בבאר יעקב, התפרץ לחדרה של הרופאה מנהלת המרפאה, הוציא פטיש מתיקו והלם בראשה שוב ושוב. הוא לא חדל למרות זעקותיה, עד שהפטיש נשבר. שנתיים אחר כך, נגזרו עליו שש שנות מאסר בלבד.
אלה רק מקצת המקרים המזוויעים, אבל זה קורה יום אחרי יום כשרופאים ואחיות מספרים על איחולי מוות של מטופלים, איומים על בני משפחותיהם, השלכת חפצים, דחיפות, וכינויי גנאי עדתיים.
החשופות ביותר בשדה הקרב האלים הזה הן מרפאות קופות החולים, שם אין אנשי אבטחה. מקרי אלימות מקבלים מענה רק מאוחר יותר, כאשר אנשי משטרה או נציגי ביטחון של הקופה מגיעים, לעתים גם שעות אחרי האירוע, לגבות עדות בלבד, כשכבר מאוחר מדי, המטופל האלים עזב את המקום והותיר את הצוותים הרפואיים פגועים. כאמור גם התלונות הרבות, כאלף בשנה מתוך אלפים רבים שמוגשות למשטרה, מסתיימות בלא כלום או במקרה הטוב – באזהרה חסרת משמעות כלפי התוקף.
אירוע אחד ויחיד של אלימות פרועה די בו כדי לחדור עמוק לנפשנו, להשאיר אותנו מצולקים, נפגעים מכדורי שנאה בלתי נראים אך מוחשיים עד כאב. אחרי כל אירוע כזה, אנו נותרם לבד בשדה הקרב – לא רק עם פצעי הגוף, אלא גם עם טראומה שמסרבת להיעלם. המשטרה סוגרת תיקים בטענה של "חוסר עניין לציבור", אך עבורנו, כל תקרית כזו פוגעת בליבת השליחות שבשמה אנו פועלים: הצלת חיים ושירות מסור לציבור. במקום לקום בבוקר בתחושת שליחות, אנו נושאים את צלקות הפגיעות הללו, עצובים וכועסים על אלימות שלא הייתה צריכה להתרחש.
האלימות הזו לא תיפסק עד שיופעלו סנקציות חמורות ומרתיעות כלפי התוקפים, ועד שיוצבו אנשי אבטחה בכל מרפאה ומוסד רפואי ברחבי הארץ. היא לא תיעצר כל עוד ממשלת ישראל לא תנקוט צעדים דרמטיים ומידיים כדי לשים קץ לתופעה ההרסנית הזו, המאיימת לא רק על צוותי הרפואה, אלא על החברה הישראלית כולה.
בינתיים, בעוד משרד הבריאות והמשרד לביטחון פנים אינם עושים די כדי למגר את האלימות, אם תהיו עדים לאדם שמרים קול, מטיח עלבונות, משמיע איומים או, חלילה, פוגע באיש צוות רפואי – אל תעמדו מנגד. זעקו, התלוננו, עמדו לצידנו. כי כשאתם מגנים עלינו, אתם מגנים גם על עצמכם ועל עתיד מערכת הבריאות כולה.
ד"ר איתי גל הוא כתב הבריאות והטכנולוגיה של מעריב, ורופא מומחה ברפואת ילדים
