יש לי משפחה פלסטינית גדולה. גדלתי במשק בית מלא בילדים: אנחנו שמונה אחים ואחיות. כאשר אחיי הגדולים התחילו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, המשפחה שלנו התקדמה עוד יותר. בכל סוף שבוע הבית המשפחתי שלנו יתמלא בצחוק ילדים.
נהגתי לחכות בקוצר רוח ליום חמישי הבא, היום בו אחיותי הנשואות היו מגיעות לבקר אותנו עם ילדיהן. אבי היה יוצא לקניות, אמי – עסוקת בבישול המנות האהובות על בנותיה, והייתי משחק עם הילדים. יש לי תשע אחיינים ואחיינים בסך הכל, ויש לי זיכרונות יפים שמשחקים עם כל אחד מהם. הם אוצר משפחתי מכיוון שבית בלי ילדים הוא כמו עץ ללא עלים.
למרות החיים הקשים של הכיבוש והמצור בעזה, אחיותיי ואחים שלי עשו כמיטב יכולתם לספק לילדיהם ולתת להם את ההזדמנות הטובה ביותר ללמוד ולחלוק את חלומותיהם.
ואז התחיל רצח העם. ההפצצה הבלתי נלאית, העקירה המתמדת, הרעב.
אין לי ילדים משלי, אבל אני מרגיש את הכאב המרתק של אחיותיי כשהם מתמודדים עם קריאות ילדיהם הרעבים.
"כבר אין לי כוח לסבול. נמאס לי לחשוב איך למלא את הבטן הריקה של ילדי. מה אני יכול להתכונן להם?" אחותי סמה שיתפה לאחרונה.
יש לה שבעה ילדים: עבדולאזיז, 20, סונדוס, 17, רגאד, 15, עלי, 11, התאומים מחמוד ולנה, 8, וטסנאם, 3. כמו רוב המשפחות הפלסטיניות האחרות, הם נעקרו כל כך הרבה פעמים עד שהם איבדו את רוב רכושם. בפעם האחרונה שהם ראו את ביתם בשכונת שוג'ייאה, קירותיה פוצצו, אך הגג שלו עדיין עמד על העמודים. עלילת האדמה מול ביתם, שנשתלה בעצי זית ולימון, הוטבעה דחפורים.
משפחתו של סמה הסתמכה על אוכל משומר מאז תחילת המלחמה. מכיוון שישראל חסמה את הסיוע בתחילת מרץ והפצת הסיוע, הם נאבקו למצוא פחיות שעועית או חומוס. עכשיו, יש להם מזל אם הם מצליחים למצוא קערה של מרק עדשים או כיכר לחם.
יום אחר יום, סאמה נאלצה לראות את ילדיה סובלים, יורדים במשקל ונופלים.
לאנה סובלת הכי הרבה. היא 110 ס"מ (3 רגל 7 אינץ '), אך שוקלת 13 ק"ג בלבד (28.7 פאונד). הוריה לקחו אותה למרפאה בה נבדקה ואושרו כי יש תזונה קשה. היא נרשמה בתוכנית להפצת תוספי תזונה, אך היא עדיין לא קיבלה דבר. אין זמינים.
גופה הצהוב של לאנה כל כך חלש שהיא לא מסוגלת לעמוד בתקופות ארוכות או ללכת במקרה שהם נאלצים לפתע לברוח. כל מה שהיא רוצה זה לישון ולשבת בלי להיות מסוגל לשחק עם אחיה. אני לא מאמין למה שהתרחש ממנה: היא הייתה ילדה עם לחיים אדומות מלאות אנרגיה, שנהגה לשחק עם אחיה כל הזמן.
אנו שומעים באופן קבוע חדשות על ילדים שמתים מתת תזונה, וזה הפחד הגרוע ביותר של סאמה: שהיא יכולה לאבד את בתה.
למרות שנאבקה להאכיל את משפחתה, סאמה מסרבת לאפשר לבעלה, מוחמד, ללכת לאחת מנקודות ההפצה של הסיוע של הקרן ההומניטרית בעזה. היא יודעת שמדובר במלכודת מוות. היא לא תגרום לו להסתכן בחייו בחבילה של אוכל שהוא אולי אפילו לא יוכל להשיג.
בין הרעב, אחותי האחרת, אסמה, ילדה את ילדה השני, ווטן. היא כיום בת חודשיים, ובגלל חוסר תזונה היא סובלת מצהבת. ראיתי רק את ווטן בתמונות. היא שקלה שני קילוגרם וחצי (5.5 פאונד) כשנולדה. היא נראתה צהובה ומנומנמת בכל התמונות שלה.
הרופאים אמרו כי אמה, המניקה, לא יכולה לספק לה את החומרים המזינים שהיא צריכה מכיוון שהיא עצמה לא תזונה. יש להאכיל את ווטן מחלב פורמולה רווי מאוד, שאינו זמין מכיוון שישראל חוסמת את אספקת כל הנוסחה של התינוקות לעזה.
אסמאה חוששת כעת כי וואטן עשויה לפתח תת תזונה מכיוון שהיא לא מצליחה לספק לה חלב מזין. "אני נמס כמו נר! מתי הסבל הזה ייגמר?" היא אמרה לי לאחרונה.
לבי מתפרק כשאני מדבר עם אחיותיי ושומע על הכאב שלהם והרעב שמטיל את ילדיהם.
כוחות הכיבוש הישראלים כבר הרגו יותר מ 18,000 ילדים מאז שיצאה לרצח העם. כ -1.1 מיליון עדיין שורדים. ישראל רוצה לוודא שאין להם עתיד.
זו אינה תוצאה מצערת של מלחמה; זו אסטרטגיית מלחמה.
תזונה אינה רק ירידה קשה במשקל. זהו מצב הרסני הפוגע באיברים הפנימיים החיוניים של הגוף, כמו הכבד, הכליות והבטן. זה משפיע על צמיחה והתפתחות של ילדים ומביא לנטייה גבוהה יותר למחלות, קשיי למידה, ליקוי קוגניטיבי ונושאים פסיכולוגיים.
על ידי רעב של ילדים פלסטינים, שלל מהם חינוך וטיפול בריאותי, הכובש שואף להשיג מטרה אחת: יצירת דור שביר, חלש בחשבון וחוקה, שאינו מסוגל לחשוב, וללא אופק מלבד לחפש אוכל, שתייה ומקלט. המשמעות היא דור שאינו מסוגל להגן על הזכות לאדמתו ולעמוד מול הכובש. דור שאינו מבין את המאבק הקיומי של אנשיו.
תוכנית המלחמה ברורה, והמטרה נאמרה בפומבי על ידי גורמים ישראלים. השאלה כעת היא האם העולם יאפשר לישראל להרוס את ילדיה של עזה?
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
