כשדונלד ג'יי טראמפ זכה לחזרה לבית הלבן, מדינות רבות חשבו שהן יודעות למה לצפות וכיצד להתכונן למה שמגיע.
דיפלומטים בבירות העולם אמרו שהם יתייחסו למה שהממשל שלו עושה, ולא במה שאומר מר טראמפ. מדינות גדולות יותר פיתחו תוכניות כדי לרכך או להתמודד עם האיום שלו במכסי ענישה. מדינות קטנות יותר קיוו שהן פשוט יוכלו להסתתר מארבע שנים נוספות של אמריקה תחילה סוערת.
אבל לעולם נהיה יותר קשה לשמור על קור רוח ולהמשיך.
במסיבת העיתונאים של יום שלישי במאר-א-לאגו, מר טראמפ סירב לשלול שימוש בכוח בתפיסת קרקע פוטנציאלית עבור גרינלנד ותעלת פנמה. הוא נשבע לשנות את שמו של מפרץ מקסיקו ל"מפרץ אמריקה". הוא גם אמר שהוא יכול להשתמש ב"כוח כלכלי" כדי להפוך את קנדה למדינה ה-51 כעניין של ביטחון לאומי אמריקאי.
עבור אלה הלהוטים לנתח חומר מבזק, זה נראה כמו עוד ביצוע של חוצפה מפוזרת: טראמפ השני, ההמשך, יותר חסר מעצורים. עוד לפני כניסתו לתפקיד, מר טראמפ, עם רשימת המשאלות המפתיעה שלו, התסיס "הנה אנחנו הולכים שוב" פרשנות מכל העולם.
עם זאת, מעבר לפטפוטים יש סיכון רציני. ככל שהעולם מתכונן לחזרתו של טראמפ, ההקבלות בין עיסוקיו לעידן הרחוק של האימפריאליזם האמריקאי בסוף המאה ה-19 הופכות רלוונטיות יותר.
מר טראמפ כבר דגל בעידן על הפרוטקציוניזם שלו, וטען שארצות הברית בשנות ה-90 "היתה כנראה העשירה ביותר שהייתה אי פעם, כי היא הייתה מערכת של מכסים". כעת, נראה שהוא מוסיף את הפוקוס מהמאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 על שליטה טריטוריאלית.
מה שחולקים לשתי התקופות הוא הפחד מגיאופוליטיקה רעועה, והאיום להינעל מחוץ לטריטוריה בעלת חשיבות כלכלית וצבאית רבה. כפי שניסח זאת דניאל אימרוואהר, היסטוריון אמריקאי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן: "אנו רואים חזרה לעולם מושחת יותר".
עבור מר טראמפ, סין מתנשאת – מוכנה, לדעתו, לקחת שטח רחוק מגבולותיה. הוא האשים כוזב את בייג'ין בשליטה בתעלת פנמה שנבנתה על ידי ארצות הברית. ישנה גם רוח הרפאים, המעוגנת יותר במציאות, של סין ובת בריתה רוסיה העוברות להבטיח שליטה על נתיבי הים הארקטי ועל מינרלים יקרים.
במקביל, התחרות גוברת מסביב, כשמדינות מסוימות (הודו, ערב הסעודית) עולות ואחרות (ונצואלה, סוריה) מתפתלות ונאבקות, ויוצרות פתחים להשפעה מבחוץ.
בשנות ה-80 וה-90, הייתה גם מאבק על שליטה ולא אומה אחת דומיננטית. ככל שמדינות הפכו חזקות יותר, ציפו שהן יגדלו פיזית, והיריבות שרטטו מחדש מפות וגרמו לסכסוכים מאסיה ועד לאיים הקריביים.
ארה"ב שיקפה את העיצובים הקולוניאליים של אירופה כשסיפחה את גואם ופורטו ריקו ב-1898. אבל במדינות גדולות יותר, כמו הפיליפינים, ארה"ב בחרה בסופו של דבר בשליטה עקיפה על ידי משא ומתן על עסקאות לקידום יחס מועדף לעסקים אמריקאים ולאינטרסים הצבאיים שלה.
יש הסבורים שהקיבעון של מר טראמפ על גרינלנד, תעלת פנמה ואפילו קנדה היא התעוררות של איש אחד של הוויכוח על עיסוקי התפשטות.
"זה חלק מדפוס של הפעלת שליטה של ארה"ב, או מנסה, על אזורים בעולם הנתפסים כאינטרסים אמריקאים, מבלי לזמן את המילים האיומות 'אימפריה', 'מושבות' או 'אימפריאליזם', בזמן שעדיין להפיק תועלות חומריות", אמר איאן טירל, היסטוריון של האימפריה האמריקאית באוניברסיטת ניו סאות' ויילס בסידני, אוסטרליה.
האיומים של מר טראמפ בהשתלטות טריטוריאלית עשויים להיות פשוט נקודת התחלה עסקה או איזושהי משאלה אישית. לארצות הברית כבר יש הסכם עם דנמרק המאפשר פעולות בסיס בגרינלנד.
ההצעה שלו לאמריקניזציה שם ובמקומות אחרים מסתכמת במה שדיפלומטים וחוקרים זרים רבים רואים כהסלמה יותר מאשר שבירה מהעבר. במשך שנים, ארצות הברית מנסה לצמצם את השאיפות הסיניות עם ספר משחק מוכר.
הפיליפינים הם שוב מוקד, עם עסקאות חדשות לבסיסים שהצבא האמריקאי יכול להשתמש בהם בכל מלחמה אפשרית עם בייג'ינג. כך גם נתיבי הים החשובים ביותר למסחר הן באסיה והן מסביב לאזור הארקטי מכיוון ששינויי האקלים ממיסים את הקרח ומקלים על הניווט.
"מה שארה"ב תמיד רצתה היה גישה לשווקים, קווי תקשורת ויכולת להקרנות קדימה של כוח חומרי", אמר פרופסור טירל.
אבל עבור אזורים מסוימים במיוחד, העבר כפרולוג מעורר אימה.
פנמה ושכנותיה נוטות לראות בהערותיו של מר טראמפ שילוב של שנות ה-90 וגם של שנות ה-80, כאשר המלחמה הקרה הובילה את וושינגטון להתערב במדינות רבות באמריקה הלטינית במסווה של לחימה בקומוניזם. דוקטרינת מונרו, יצירה נוספת מהמאה ה-19 שראתה את ארצות הברית מתייחסת לחצי הכדור המערבי כתחום ההשפעה הבלעדי שלה, שבה וחזרה לרלוונטיות לצד מכסים ועסקאות טריטוריאליות.
קרלוס פויג, בעל טור פופולרי במקסיקו סיטי, אמר שאמריקה הלטינית מודאגת מחזרתו של מר טראמפ יותר מכל חלק אחר בעולם.
"זה טראמפ, עם רוב בשני הבתים, אחרי ארבע שנים שהתלונן, בחור שדואג רק לעצמו ומנצח בכל מחיר", אמר מר פויג. "לא קל לבחור כזה לא להראות שהוא מנסה לקיים את ההבטחות שלו, לא משנה כמה הם משוגעים. אני לא כל כך בטוח שהכל זה רק בריונות וכמעט פרובוקציות קומיות".
אבל כמה באמת יכול מר טראמפ להשיג או להזיק?
מסיבת העיתונאים שלו בפלורידה ערבבה איומים מעורפלים ("יכול להיות שתצטרך לעשות משהו") עם הבטחות משיחיות ("אני מדבר על הגנה על העולם החופשי").
זה היה די והותר כדי לעורר עמים אחרים, למשוך תשומת לב והתנגדות נלהבת עוד לפני שנכנס לתפקידו.
שר החוץ הצרפתי, ז'אן-נואל בארו, הזהיר ביום רביעי מפני איום על "הגבולות הריבוניים" של האיחוד האירופי – הכוונה לשטחה של דנמרק של גרינלנד. הוא הוסיף כי "נכנסנו לעידן שבו רואים את חזרתו של חוק החזקים ביותר".
מה שאולי קשה יותר לראות ממאר-א-לאגו אבל נדון רבות בבירות זרות: מדינות רבות פשוט עייפות מהאמריקה שמר טראמפ רוצה להפוך שוב לגדולה.
בעוד שארצות הברית היא עדיין כוח דומיננטי, יש לה פחות מינוף מאשר בשנות ה-80 או ה-1890, לא רק בגלל עלייתה של סין, אלא בגלל מה שמדינות רבות רואות כסחיפה של אמריקה עצמה לחוסר תפקוד ולחובות, יחד עם העלייה ב פיתוח על ידי מדינות אחרות.
המערכת הבינלאומית שארצות הברית עזרה להקים לאחר מלחמת העולם השנייה נתנה עדיפות לסחר בתקווה להרתיע כיבוש – והיא עבדה מספיק טוב כדי לבנות נתיבים לשגשוג שהפכו את החד-צדדיות האמריקאית לפחות חזקה.
כפי שהסביר סראנג שידור, מנהל תוכנית הדרום העולמית במכון קווינסי למדינה אחראית בוושינגטון, מדינות מתפתחות רבות "מתבוננות יותר, אסרטיביות ויכולות יותר, גם כאשר ארה"ב הפכה לפחות צפויה ויציבה".
במילים אחרות, היום העולם מעורער. שיווי המשקל שלאחר המלחמה מתערער בגלל מלחמות באירופה ובמזרח התיכון; על ידי השותפות האוטוקרטית של סין, רוסיה וצפון קוריאה; על ידי איראן מוחלשת המחפשת נשק גרעיני; ועל ידי שינויי אקלים ובינה מלאכותית.
גם סוף המאה ה-19 היה סוער. הטעות שאולי מר טראמפ עושה כעת, על פי היסטוריונים, היא חושב שניתן להרגיע ולפשט את העולם עם נדל"ן נוסף בארה"ב.
העידן הפרוטקציוניסטי והאימפריאליסטי שמר טראמפ עושה לכאורה רומנטיקה התפוצץ כאשר גרמניה ואיטליה ניסו לתפוס נתח גדול יותר מהעולם. התוצאה הייתה שתי מלחמות עולם.
"ראינו איך זה הלך עם נשק מהמאה ה-20", אמר מר אימרוואהר, מחבר הספר "כיצד להסתיר אימפריה: היסטוריה קצרה של ארצות הברית הגדולה". "זה עלול להיות הרבה יותר מסוכן ב-21".
