דיר אל-בלח, עזה, פלסטין – אמאני מאדי עדיין לא מאמינה שהיא ומשפחתה שרדו את ההפצצה שפגעה בבית החולים חללי אל-אקצא באמצע הלילה.
בשטח הפתוח בו התרחשה תקיפת אוהלי עקורים מוקדם ביום שני, שורר ריח עשן, ופחים שרופים ומזון מפוזרים על הקרקע בין שמיכות ובגדים חרוכים.
אנשים מסתובבים הלוך ושוב. רובם גרו בעבר באוהלים, והם מנסים למצוא משהו שהותירה מאחור השריפה שהרסה את בתיהם הדקים.
גופות בוערות בזמן שהן רצו
המתקפה פרצה את המחנה המאולתר שהקימו עקורים בחצר בית החולים, נהרגו לפחות ארבעה בני אדם ולפחות 40 נפצעו.
"השעה הייתה 1:10 לפנות בוקר כאשר פיצוץ אדיר הרעיד הכל", נזכרת מאדי, אם לשישה ילדים בת 37, כשהיא יושבת בשרידי האוהל השרוף שלה.
"הסתכלתי החוצה וראיתי להבות טורפות את האוהלים שלידנו", אומרת מאדי. "בעלי ואני נשאנו את הילדים ורצנו לעבר בניין החירום.
"בכניסה ראיתי את בני בן החמש, שצרח, מדמם. לקחתי אותו לרופאים כדי לגלות שיש לו רסיסים בבטן".
הרופאים הצליחו לחבוש את אחמד אך נאלצו להשאיר את הרסיס היכן שפגע בו, והסבירו למאדי כי יידרש ניתוח עדין להסרה, ניתוח שאינו אפשרי בהתחשב בסקטור הרפואי בעזה שנפגע קשות.
פלסטינים רבים שנעקרו פעמים רבות מגיעים לבתי ספר ובתי חולים, מקימים אוהלים שוב ושוב, תוך שימוש בכל החומרים שהם יכולים למצוא, מתקבצים קרוב זה לזה בגלל חוסר מקום.
הפצצות של ישראל הפיצו אש דרך האוהלים הצפופים בתוך דקות, בעוד עובדי ההגנה האזרחית נאבקו לכבות אותה עם היכולות המוגבלות שהיו להם.
"אנשים – נשים, גברים וילדים – ברחו מהאש המתפשטת בצרחות", אומרת מאדי. "כמה מהם עדיין בערו, גופותיהם עלו באש בזמן שהם רצו. מפחיד, מחריד, … לא ייאמן.
"לאן אנחנו אמורים ללכת? כבר כמעט חורף. האם אין מי שיעצור את השואה הזו נגדנו?"
האוהל של מאדי היה ליד האוהל של ג'מאלת ואדי, שהיה למעשה במרכז ההפצצה.
ואדי, בן 43, אומר: "זה היה נס ששרדנו, אני ושבע בנותיי".
"הערתי אותם, בצרחות, כשהאוהל הבוער שלנו נפל על ראשנו.
"השכנה שלי, בנה ובעלה נשרפו למוות. אף אחד לא יכול היה להציל אותם", היא אומרת ובוכה במרירות.
כמו רבים אחרים, ואדי נאלץ להימלט מספר רב של פעמים, החל משוג'איה, אחר כך לרפיח, נוסייראת וחאן יונס לפני שחיפש מקלט בבית החולים אל-אקצא.
"עכשיו אנחנו שוב ברחובות, אבל אני לא אשאר כאן אחרי זה. אין מקום בטוח.
"בתי חולים ובתי ספר נמצאים בחזית המיקוד הישראלי. מה עשינו שזה מגיע לנו?"
"רגל נפלה על הקרקע"
מהא אלסרסק, בן 17, מתגורר באוהל סמוך לאלו שנשרפו. האוהל של משפחתה לא הושפע, אך היא הייתה עדה לרגעים הראשונים של הפיצוץ והשריפה.
אל-סרסק עובר את הקטל שהותיר אחריו ההפצצה, בוכה.
היא נעקרה באל-אקצא עם משפחתה כבר תשעה חודשים.
לאחר ששטח בית החולים היה ממוקד מספר רב של פעמים, היא אומרת, היא הפסיקה לישון בלילה מחשש להפצצה ישראלית נוספת.
"הייתי ער. מה שחששתי קרה… בפעם השביעית. שמעתי את המכה מכיוון האוהלים שמולנו. צרחתי לאמא שלי ולאחי (שמונה) שלי, ורצנו החוצה לכיוון בניין בית החולים".
"ראיתי את שכנתנו אום שעבאן (עלא אלדלו, 37) שרופה לחלוטין וגופה חרוכה יחד עם בנה (שעבן, 20).
"כשהזיזו את הקורבנות משם, ראיתי רגל נופלת על הקרקע", מוסיפה אל-סרסק כשהיא בוכה.
"הם אמרו שהדרום בטוח, אבל אין ביטחון. אנשים נשרפו חיים, ובילינו לילה מפחיד מאוד. בכל פעם שמתמקדים בבית החולים, אנחנו מפוחדים", אומר אל-סרסק.
"אבל אמש היה הכי מפחיד. השריפה אכלה את האוהלים ואת גופות האנשים ברגעים. הו, אלוהים, רחם."
