אחת ההתפתחויות הפוליטיות המרכזיות בארצות הברית שזכתה לתשומת לב מועטה בעקבות ההפסד המדהים של הדמוקרטים בבחירות ב-5 בנובמבר היא הצלחת ההתארגנות הפוליטית הערבית-אמריקנית.
צמח דור חדש של פעילים פוליטיים שזכה לייצוג במספרים חסרי תקדים ולהשפעה עבור הקהילה הערבית-אמריקאית בת 3.5 מיליון בתפקידים פוליטיים נבחרים וממונים. היא גם העלתה את הערבים-אמריקאים על מפת הבחירות לראשונה על ידי השקת התנועה הבלתי מחוייבת במהלך הפריימריז הדמוקרטיים והפיכת סוגיית מדיניות החוץ – רצח העם של ישראל בעזה – לנושא מוסרי לאומי.
המפלגה הדמוקרטית זלזלה בכוחו של הדור החדש הזה ובעוצמת הכעס של האזרחים, שעלו לה ביוקר בבחירות.
מה שקרה בקהילה הערבית-אמריקאית הוא סיפור כל-אמריקאי וינטג'. הם, כמו קהילות אחרות, החלו במרדף אחר השפעה פוליטית כקבוצת מהגרים בעלת פרופיל נמוך שהפכו לאזרחים דינאמיים לאחר שהתפתחויות פוליטיות איימו על שלומם והניעו אותם לפעול.
ההתגייסות הערבית-אמריקנית מתארת את תחילתה להשתתפות בקנה מידה קטן בקמפיינים לנשיאות של ג'סי ג'קסון ב-1984 וב-1988 עבור המפלגה הדמוקרטית. ג'קסון היה המועמד הרציני הראשון לנשיאות שכלל ערבים אמריקאים כנציגי ועידת המפלגה הדמוקרטית, חלק מקואליציית הקשת שלו של "הלבן, ההיספני, השחור, הערבי, היהודי, האישה, האינדיאנית, האיכר הקטן, איש העסקים, איש הסביבה, פעיל השלום, הצעיר, הזקן, הלסבי, ההומו, והנכים (שמרכיבים את השמיכה האמריקאית).
הקמפיין שלו נתן תנופה לפעולות רישום בוחרים בקהילה הערבית-אמריקאית, שנמשכו בשלושת העשורים הבאים. עד 2020, כמעט 90 אחוז של ערבים אמריקאים נרשמו להצביע. עד 2024, גוש המצביעים הערבי-אמריקאי – בקואליציה הרחבה שלו עם קבוצות אחרות – גדל מספיק כדי להשפיע על התוצאות במדינות תנודות קריטיות, במיוחד מישיגן ופנסילבניה.
ההתקפות של 11 בספטמבר ותגובת הנגד שלאחר מכן הניעו ערבים אמריקאים אפילו יותר לעסוק בפוליטיקה משמעותית. רבים מבני הקהילה סירבו לחיות בפחד, וניסו להימנע מההפחדות וההכפשות שהשאירו זמן רב את הוריהם וסביהם מאופקים ושקטים מבחינה פוליטית.
כפי שאמר לי עומר כורדי, מייסד הערבים האמריקאים מקליבלנד, "כבר לא שתקנו כי ראינו את הסכנות לנו בלהיות שקטים ובלתי פעילים פוליטית. סירבנו לחיות בפחד מפוליטיקה. מאז, אנחנו גאים, בטוחים ופעילים בציבור. אנחנו כבר לא מקבלים פירורים, אבל רוצים את חלקנו מהעוגה, ומבינים עכשיו איך אנחנו יכולים לעבוד בשביל זה".
כתוצאה מכך, במהלך שני העשורים האחרונים, ערבים אמריקאים נכנסו למרחב הציבורי ולפוליטיקה בכל הרמות: מתפקידים מקומיים, עירוניים ומחוזיים ועד לתפקידים מדינתיים ופדרליים.
נבחרי הציבור אומרים שהם הצליחו כי בוחריהם הכירו ובטחו בהם. מועמדים שזכו במושבים של המדינה והקונגרס הלאומי – כמו רשידה טלאיב במישיגן – נתנו השראה למאות צעירים ערבים אמריקאים להיכנס למאבק הפוליטי.
התנסויות מוצלחות בפוליטיקה של העיר חינכו עולים חדשים כיצד הם יכולים להשפיע על קבלת החלטות, לשפר את חייהם ולשרת את הקהילה כולה. הם שלטו באופן מקומי ביסודות הפוליטיקה, אמר לי פעיל אחד באוהיו, "כמו לובינג, הפעלת לחץ, מחאה, חינוך הציבור, השגת קונצנזוס ויצירת קואליציות המבוססות על ערכים, בעיות ומטרות משותפים".
כל המומנטום הזה, שנבנה במהלך השנים, התלכד לתוך תנועת Uncommitted בשנת 2024. כאשר ממשל ביידן תמך ללא תנאי בישראל לבצע אלימות רצח עם בפלסטין ובלבנון, פעילים ערבים-אמריקאים עברו להשתמש במינוף החדש שלהם כבוחרים בבחירות. פּוֹלִיטִיקָה.
הם הצטרפו לפעילי צדק חברתי בעלי דעות דומות מקבוצות אחרות שמפלגות פוליטיות מהמיינסטרים תפסו זה מכבר כמובן מאליו – כולל אמריקאים מוסלמים, שחורים, היספנים, נוער, יהודים מתקדמים, כנסיות ואיגודים – ושלחו מסר חזק במהלך הפריימריז שהם יעשו זאת. לא לתמוך בהצעת הבחירה מחדש של ביידן אלא אם כן ישנה את עמדתו על עזה.
הקמפיין קיווה שעשרות אלפי מצביעים בפריימריז ישלחו לדמוקרטים מסר גדול על ידי הצבעה "לא מחויבת", אך למעשה, מאות אלפי דמוקרטים עשו זאת בחצי תריסר מדינות קריטיות. המספרים האלה הספיקו כדי לשלוח 30 נציגים לא מחויבים לוועידה הלאומית הדמוקרטית באוגוסט, שם הם יכלו לעבד את עמיתיהם לעצב את המצע הלאומי של המפלגה.
פעיל אחד שהיה מעורב בתהליך אמר לי שהם שכנעו 320 מתוך 5,000 הנציגים האחרים לתמוך בדרישתם להתחייבות מפלגתית להפסקת אש ואמברגו נשק בעזה על ישראל – לא מספיק כדי לשנות את עמדת המפלגה, אלא מספיק כדי להוכיח שעבודה מבפנים המערכת הפוליטית לאורך זמן יכולה להניע דברים לכיוון טוב יותר.
תמיכה ומוטיבציה בין-דורית היו גורמים גדולים להצלחת התנועה הבלתי מחוייבת. מנכ"לית המכון הערבי-אמריקאי, מאיה ברי, שהייתה מעורבת בפעילויות כאלה במשך שלושה עשורים, אמרה לי שהערבים-אמריקאים היו תמיד בעמדות פוליטיות, אבל במספרים קטנים, ולכן הייתה להם השפעה מועטה. עם זאת, הם למדו כיצד המערכת פועלת וסיפקו תובנות חשובות כשהגיע הזמן לפעול השנה. היא הזכירה כדוגמה את עבאס עלאוויה, שעומד בראש התנועה הלאומית הבלתי מחוייבת ועבד כעובד בקונגרס במשך שנים רבות.
תרומתה המדויקת של התנועה הבלתי מחויבת לתבוסה של המפלגה הדמוקרטית נתונה כעת לוויכוח חריף. פעיל אחד אמר לי שהתנועה "הציבה את הערבים-אמריקאים במרכז הפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית, הובילה את הפרוגרסיביים, עזרה להריס להפסיד במדינות מתנדנדות, והביאה תשומת לב לאומית לעזה, השקעות ובעיות מוסריות בדרכים שמעולם לא הצלחנו לעשות. קוֹדֶם."
כל זה מתרחש בטריטוריה לא ידועה, ללא ברור אם ערבים אמריקאים יכולים להשפיע הן על המפלגות הדמוקרטיות והן הרפובליקניות שעשויות להתחרות כעת על הצבעתם.
פעיל ערבי-אמריקאי אחד בשנות ה-30 לחייו הוסיף: "אנחנו משוחררים מהדמוקרטים שלקחו אותנו כמובנים מאליהם, ואנחנו הערבים-אמריקאים עכשיו הצבעת תנופה רשמית".
פעילים אחרים שדיברתי איתם חשבו שחווית הבחירות יכולה להוות את הבמה לתנועה גדולה יותר שתתמודד עם השדולה הפרו-ישראלית AIPAC, אם כי זה ידרוש לכבוש את המשוכה הבאה של הקמת ועדות פעולה פוליטיות (PACs) וגיוס כספים משמעותיים.
זו אפשרות עתידית. לעת עתה, חשוב להכיר בכך שמאמץ פוליטי ערבי-אמריקאי ברמה הלאומית נולד מהשריפות וההרס של רצח העם האמריקני-ישראלי בפלסטין ובלבנון. האם זה יכול לשפר את רווחתם של הערבים האמריקאים ושל כל האמריקאים יתברר בשנים הבאות.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
