מאוקטובר 2023 עד ינואר 2025 הצליח בנימין נתניהו לעקוף כ -1.9 מיליון פלסטינים – כמעט כל אוכלוסיית עזה. הוא בטח גאה. ראש ממשלת ישראל יכול כעת לרדת בספר התקליטים של גינס כאיש שעקר ביד אחת את רוב האנשים בשטח הקטן ביותר.
אני, עצמי, אני אחד מ -1.9 מיליון אלה. נעקרתי פעמיים: הפעם הראשונה בתחילת המלחמה הרצחנית ואז שוב שנה לאחר מכן.
משפחות פלסטיניות רבות נעקרו שוב ושוב, כעשר פעמים ומעלה.
זו הייתה אסטרטגיה ברורה של נתניהו לחלק אותנו. הצפון נותק מדרום. "הצפוניות" גורשו בכוח לדרום. ואז "דרום דרום" והשני העקורים נאלצו לעבור למרכז.
אבל זה לא הספיק לו. ראש ממשלת ישראל אישר קמפיין בקנה מידה גדול למחוק דיור ברחבי רצועת עזה, במיוחד בצפון ובדרום. הוא גם הורה לחסימת הסיוע ההומניטרי להרעיב אותנו.
על פי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, 92 אחוז מהבתים ברצועת עזה, או כ -436,000 מבנים, נהרסו או נפגעו כתוצאה מהתוקפנות הישראלית. לדברי מרכז אל מזן לזכויות אדם, הצבא הישראלי לא הפסיק להרוס בתים ברפיח לאורך כל הפסקת האש.
על פי תכנית המזון העולמית, נכון לינואר, יותר משני מיליון אנשים היו תלויים במלואם בסיוע במזון, ומאות אלפים עמדו בפני "רמות קטסטרופליות של חוסר ביטחון במזון".
נתניהו הורה כעת לנתק את כל הסיוע ההומניטרי שוב ומתכנן לגרש בכוח את הפלסטינים מצפון לדרום שוב.
מטרתו ברורה: לקרוע יישובים, להפריד ולהחליש אותנו, להפוך אותנו זה לזה באמצעות חסך קיצוני. אבל האסטרטגיה שלו נכשלה ב -16 החודשים האחרונים והיא תיכשל שוב.
לנוכח מלחמה רצח עם, תושבי עזה הראו סולידריות עצומה זה עם זה. מי שעמד בבית יפתח אותו כדי להגן על העקורים, כולל משפחותיהם, חבריהם, שכניהם ואפילו זרים. מי שהיה לו אוכל גם ישתף.
כשהיינו במצור בשכונה שלנו, שייח 'רדוואן, בדצמבר 2023, היינו לזרוק בקבוקי מים דרך החלונות לשכנתנו ולבתו כדי לוודא שיש להם מה לשתות. סיפקנו גם אוכל לאנשים אחרים הזקוקים על ידי זריקתו מעל הקיר המפריד בין ביתנו לבתים אחרים.
במהלך העקירה השנייה שלנו, חבר של אבי פתח לנו את ביתו בדרום, ונשארנו שם ארבעה חודשים.
ב- 15 בינואר עם הכרזת הפסקת האש, ניצחו תושבי עזה נגד נתניהו ואת האסטרטגיה שלו "לחלק ושלטון". ארבעה ימים לאחר מכן, חלק מהעקורים מרפא הצליחו לחזור.
ואז ב- 27 בינואר הגיע "החזרה הגדולה". מאות אלפי פלסטינים חזרו לצפון.
עבור רוב העקורים, "חזרה" פירושה לגלות חוסר בית. אנשים הלכו מרחקים ארוכים ברגל רק כדי למצוא את בתיהם פגומים או נהרסו. המילה בה אנו משתמשים כדי לתאר בתים הרוסים בעזה כרגע היא "ביסקוויט" – דירה ביתית מרוסקת כמו ביסקוויט.
לחוזרים חסרי הבית היו מעט אפשרויות: ללכת לבתי ספר הפכו למקלטים, להגיש אוהל בשטחים פתוחים או ליד הריסות בתיהם, או לנסות לתקן כל קירות עומדים לחלל מגורים.
משפחות סובלות בגשם הכבד, רוח חזקה וקור. רבים, תוך כדי ניקוי, תיקון או חיפוש בהריסות כדי למצוא את חפציהם, מצאו את גופותיהם של יקיריהם וחפרו אותם לקבור אותם.
אבל אפילו במציאות הקשה של חוסר הבית, הפלסטינים עדיין מוצאים סולידריות.
אנשים חולקים את המעט שיש להם מזון, מים ואפילו שטח באוהלים צפופים. שכנים עובדים יחד לתיקון קירות וגגות שבורים. חלקם עם בתים פגועים למחצה מציעים מקלטים לנזקקים. מתנדבים יוזמים קמפיינים להפצת אוכל ובגדים לבתי ספר, מקלטים ומחנות אוהלים.
חלק מהנוער מתכנס מדי יום כדי לבשל במטבחים קהילתיים, מה שמבטיח שאיש לא נותר רעב. אנשים מספקים תמיכה רגשית באמצעות קבוצות WhatsApp ומפגשי בריאות הנפש. בלילה משפחות מתאספות כדי לשתף סיפורים ולנחם זו את זו כדי להפחית את הבדידות.
אנשי השכונה שלנו עשו לוח זמנים לעזור זה לזה בייצור מקלטים בבתים פגומים. הם עזרו לנו להקים ברזורים ולהאבטח אותם עם מוטות על האדמה ולתקן קירות בביתנו הפגוע. עזרנו לאחרים על ידי מתן חשמל להפעיל את הציוד דרך הפאנל הסולארי שלנו בקושי מתפקד.
"בית" זה עכשיו מה שרוב האנשים בעזה מייחסים אליו. זה אמור להיות מקום חם של זיכרונות מתוקים שאפשר לברוח אליו כשהעולם הופך להיות יותר מדי לשאת. זה לא אמור להיות אוהל, בית ספר או בית הרוס.
אבל פלסטינים היו כאן בעבר. שלושה רבעים מאוכלוסיית עזה הם פליטים או צאצאי פליטים שאיבדו את בתיהם בנאקבה. אבותיי שלי גורשו מבתיהם בעיירה אל-מג'דל.
מה שנדמה כי נתניהו ומנהיגים ישראלים אחרים כמוהו אינם מבינים הוא שעזה היא לא רק מקום עבורנו, זה הבית שלנו.
עם זאת, פעמים רבות ישראל מנתקת את הסיוע וההתקפות, משמירה בתים ועקירה של אנשים, אנו נבנה מחדש, לא על ידי קסם, אלא על ידי סולידריות, חוסן שלנו ותמיכה בעולם.
האחדות שהועברה מדור לדור בנתה קהילה שמסרבת להימחק. זה מה שיעזור לעזה לעלות שוב.
הדעות המובעות במאמר זה הן של הסופר ואינן בהכרח משקפות את עמדת העריכה של אל ג'זירה.
