מדי בוקר מתעוררת עלא אל-נימר לרחוץ את בתה בת החצי שנה, נימה. אין מים זורמים – לא היו כבר חודשים רבים – והמים שבהם היא משתמשת במשורה נאספים מנקודות חלוקה הקרובות לבית של קרוב משפחה בשכונת שייח' רדואן בצפון העיר עזה. למרות הקשיים שעלאא ומשפחתה סובלים כעת, היא נחושה לפנק את בתה ירוקת העיניים באמבטיה יומית.
אם לשלושה בת 34 אומרת שהחיוך של בתה הוא "מזור לנפשה" בתקופה של "חושך".
אבל הלידה שלה הייתה טראומטית יותר ממה שעלה יכלה לצפות אי פעם.
"התינוקת שלי נולדה ברחוב", היא מסבירה בביישנות.
היא מתארת את זה היום הקשה בחייה.
נעקר יותר מ-11 פעמים
עלאא ומשפחתה – בעלה, עבדאללה, בן 36, ובניהם, מוהננד, בן שבע ויאמן, בן חמש – נמצאים בתנועה כמעט מאז החלה מלחמת ישראל בעזה באוקטובר.
לאחר התקפות בראשות חמאס בדרום ישראל ב-7 באוקטובר, בהן נהרגו 1,139 בני אדם, ישראל פתחה במלחמה בעזה שהרגה יותר מ-39 אלף בני אדם.
כשביתם בשכונת זיתון בעיר עזה היה יעד באוקטובר, המשפחה עברה תחילה לבית של קרוב משפחה ולאחר מכן לבתים של שכנים.
"(נעקרנו) יותר מ-11 פעמים", אומר עלא בקול עייף.
משפחתה החליטה להישאר בצפון עזה למרות שהכוחות הישראליים הורו לאנשים לנוע דרומה.
"זה היה עניין עקרוני", אומר עלא. "הבנו שאף מקום לא בטוח".
באחת הפעמים הקיפו טנקים ישראלים את הבניין בו שהו ופתחו באש. עלאא, בניה וכ-25 אנשים נוספים שהיו בפנים נמלטו דרך פתח שנוצר כאשר פגז פגע בבניין מוקדם יותר במלחמה. היא מתארת את הבריחה שלהם כ"מופלאה".
אבל זה היה באמצע החורף ועלאא הייתה בחודש השמיני להריונה. היא הלכה מזרחה במשך ארבע שעות בקור עם ילדיה כדי להימלט מהטנקים. באותו זמן בעלה היה במקום אחר עם אמו הקשישה, שמתקשה ללכת. עלאא, בניה ואנשי הבניין עשו מעקפים כדי להגיע לעיר העתיקה, שם מצאו מחסה בחנות ליד מסגד עד שהיה בטוח לחזור.
'בבקשה, יש מישהו?'
עלא קיוותה נואשות שהמלחמה תסתיים לפני שהיא אמורה ללדת. "מעולם לא דמיינתי להיכנס ללידה במהלך המלחמה", היא אומרת.
היא הייתה בבית גיסתה כשהחלה לחוש בצירי לידה. "ניסיתי לשקר לעצמי", היא אומרת, כשהיא מתעקשת שהיא לא עומדת ללדת. אבל הכאב הלך והחמיר.
זה היה אחרי 22:00 בליל ינואר רטוב וקר, ועלאא יכול היה לשמוע את קולות הפצצות הישראליות שנחתו בקרבת מקום.
היא התקשרה לאמה ולאחותה ששהו בקרבת מקום בזמן שבעלה הלך לחפש מכונית שתיקח אותה לבית החולים. עלא חיכה ברחוב. צירי הלידה שלה התקדמו במהירות, אבל בגלל המחסור בדלק והשעה המאוחרת, עבדאללה לא מצא מכונית, ורשתות התקשורת היו חלשות מכדי להזמין אמבולנס.
עלא עמד בצד הרחוב, צורח לעזרה. היא זוכרת שהתפללה וחשבה: "בבקשה, אלוהים, לא עכשיו. אני רוצה להיות בבית חולים". היא הייתה מבועתת על חיי התינוק שלה.
אבל כשבעלה חזר, היא כבר ילדה. גם אמה ואחותה הגיעו, רצו אליה בהלם. עבדאללה תפס את ראשה של בתו בידיו וצעק למספריים כדי לגזור את חבל הטבור, אותו הוציאה בת דודתה שהגיעה עם אחיו של עלא מערכה רפואית.
נואש למצוא טיפול רפואי עבור אשתו ובתו הנולדת, הצליח עבדאללה בסופו של דבר למצוא מכונית שתיקח אותן לבית חולים ליולדות במרחק של 5.5 ק"מ (3.4 מייל). עלא טיפסה עם תינוקה ואמה בזמן שבעלה ואחיה רצו לפניהם.
אבל המכונית עצרה אחרי כמה מטרים בלבד. נגמר לו הדלק.
"הרחוב סביבי היה חשוך לחלוטין. אף אחד לא היה באופק", משחזר עלא.
"בן דודי נשא את התינוקת, עוטף אותה במעילו נגד הקור, והלך במהירות מולנו, מפחד לחייה. הוא הנחה אותנו עם הפנס בטלפון הנייד שלו, ואמר 'פנו ימינה ואז שמאלה' כדי להדריך אותנו".
עלא דימם. אמה ואחותה הלכו לצדה, בוכים.
"אמא שלי הלכה באמצע הרחוב וצרחה, 'בבקשה, יש מישהו? האם יש מכונית שתיקח אותנו? בבקשה, יש לנו תינוקת שזה עתה נולדה ואמא שלה רק ילדה'.
"אבל לא הייתה תשובה."
הם הלכו במשך כשעה לפני שמצאו מיניבוס שייקח אותם את המרחק הקצר שנותר לבית החולים.
"נכנסנו למכונית, בוכים מרוב שמחה ופחד", אומר עלא.
בפתח בית החולים המתין רופא, שהודיעו לו על ידי בעלה של עלא ואחיו שהגיעו לפניהם.
"הרופאה לקחה אותי בזרועותיה ומיד לקחה אותי למחלקת יולדות", נזכרת עלא.
תינוק בריא וכפית חלווה
כשהיא התעוררה למחרת בבוקר והרופאים אמרו לה שבתה בסדר, עלא אומרת ש"אי אפשר לתאר את האושר שלה".
"אני מאמין שאלוהים היה איתי", משקף עלא.
בתוך השמחה לגלות שבתה שרדה את הלידה המטלטלת, עלא נזכרת ברגע קטן שבו בן דוד הציע לה כוס מיץ תפוזים טרי סחוט מתפוז שקטפה מאיזו אדמה סמוכה והסתירה.
"זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששתיתי מיץ טרי במהלך המלחמה", היא אומרת.
ואז הייתה קופסת החלווה הקטנה שבעלה הכניס לתיק הלידה שלה.
"כל יום לפני הלידה, בדקתי את התיק כדי לוודא שהוא עדיין שם", היא נזכרת.
באותו יום היא לקחה נשימה עמוקה לפני שהתענגה על הכף הראשונה. "שכחתי איך זה היה במלחמה", היא אומרת.
מאז עברו שישה חודשים, ונימה בריאה. עלא ממשיכה להניק בגלל המחסור בפורמולה ומזון לתינוקות, גם כשהיא עצמה לא מסוגלת לאכול כמו שצריך, לאור המחסור במזון.
נימה התחילה לצחוק ולהשתולל, וכולם בבית בשייח' רדואן מעריצים אותה. אבל אמה עצובה שהיא נולדה וגדלה בנסיבות כל כך קשות.
משפחתו של עלא הרגישה את מלוא העוצמה של המלחמה הזו. ילדיה חייבים לשרוד על רבע כיכר לחם בכל יום, והמשפחה אבלה על אחיו בן ה-26 של עלא, ששמו גם הוא עלא, שגופתו נמצאה ליד ביתם המופצץ בסוף דצמבר.
"הילד שלי נולד מלב המוות", אומר עלא. "אבל מאז אותו יום, התקווה לא עזבה את לבי."
