איסלאמאבאד, פקיסטן – פקיסטן והודו ממשיכים לעסוק ברטוריקה מלחמה ולהיות החליף אש מעבר לקו השליטה (LOC), גבול דה -פקטו בקשמיר, ימים אחרי התקפת פאהלגאםבו נהרגו 26 אזרחים בקשמיר המנוהל על ידי הודו ב -22 באפריל.
מאז, בכירים בממשלת פקיסטן ופקידים צבאיים קיימו ועידות חדשות מרובות בהן טענו שיש להם "מידע אמין" שתגובה צבאית הודית קרובה.
זו לא הפעם הראשונה ששתי המדינות הגדולות של דרום אסיה-שיש בהן אוכלוסייה משולבת של יותר מ -1.6 מיליארד אנשים, כחמישית מאוכלוסיית העולם-מצאו עצמם תחת צל של מלחמה פוטנציאלית.
בלב של האיבה הוותיקה שלהם טמון מעמדו של העמק הציורי של קשמיר, עליו נלחמו הודו ופקיסטן שלוש מתוך ארבע המלחמות הקודמות שלהם. מאז שקיבלו עצמאות מהשלטון הבריטי בשנת 1947, שתי המדינות שלטו בחלקים בקשמיר – כשסין שולטת בחלק אחר ממנה – אך המשיכו לטעון זאת במלואה.
אז על מה עניין הסכסוך קשמיר, ומדוע הודו ופקיסטן ממשיכים להילחם עליו כמעט שמונה עשורים לאחר העצמאות?
על מה המתחים האחרונים?
הודו רמזה שהיא מאמינה כי פקיסטן עשויה לתמוך בעקיפין במתקפת פאהלגאם – טענה שפקיסטן מכחישה בתוקף. שתי המדינות עסקו בחליפות דיפלומטיות לטיט-טאט זו בזו, כולל ביטול ויזות זה לזה של אזרחי זה ונזכר בצוות הדיפלומטי.
הודו השעה את השתתפותה באמנת ווטרס אינדוס, הסכם שימוש והפצה עם פקיסטן. פקיסטן איימה בתורו להתרחק מה- הסכם סימלהשנחתם ביולי 1972, שבעה חודשים לאחר שפקיסטן איבדה באופן מכריע את מלחמת 1971 שהובילה להקמת בנגלדש. הסכם סימלה הקים מאז את הסלע של יחסי הודו-פקיסטן. היא שולטת ב- LOC ומתווה מחויבות לפתור סכסוכים באמצעים שלווים.
עַל יוֹם רְבִיעִישר החוץ של ארצות הברית, מרקו רוביו, קרא לראש ממשלת פקיסטן, שחבאז שריף ושר לענייני חוץ הודיים סוברהמניאם ג'ישנקר, להאיץ בשתי המדינות לעבוד יחד כדי "לבטל את המתחים ולשמור על שלום וביטחון בדרום אסיה".
שר ההגנה האמריקני פיט הגסט קרא גם לשר ההגנה ההודי רג'נת סינג ביום חמישי כדי לגנות את הפיגוע. "הצעתי את התמיכה החזקה שלי. אנחנו עומדים עם הודו ועם האנשים הגדולים שלה," כתב הגסט ב- X.
מה טמון בלב הסכסוך קשמיר?
האזור ממוקם בצפון-מערבית של תת היבשת ההודית, ומשתרע על 222,200 קמ"ר (85,800 מ"ר) עם כארבעה מיליון אנשים המתגוררים בקשמיר המנוהלים על ידי פקיסטן ו -13 מיליון בג'אמו וקשמיר המנוהלים על ידי הודו.
האוכלוסייה מוסלמית באופן מוחלט. פקיסטן שולטת בחלקים הצפוניים והמערביים, כלומר אזאד קשמיר, גילגיט ובלטיסטן, ואילו הודו שולטת בחלקים הדרומיים והדרומיים, כולל עמק קשמיר ועירו הגדולה ביותר, סרינגאר, כמו גם ג'אמו ולדאק.
סיום השלטון הקולוניאלי הבריטי והחלוקה של הודו הבריטית באוגוסט 1947 הובילו ליצירת פקיסטן ברוב המוסלמי והודו הינדו.
באותה תקופה, מדינות נסיכות כמו ג'אמו וקשמיר קיבלו את האפשרות להצטרף לשתי מדינה. עם כמעט 75 אחוז אוכלוסייה מוסלמית, רבים בפקיסטן האמינו שהאזור יצטרף באופן טבעי במדינה ההיא. אחרי הכל, פקיסטן תחת מוחמד עלי ג'ינה נוצרה כמולדת למוסלמים, אף על פי שרוב המוסלמים במה שנשארו בהודו לאחר שהחיצה נשארה בחזרה באותה מדינה, שם בנו מהטמה גנדי וראש ממשלה ראשונה של הודו, ג'ווהארלל נהרו, את יסודות המדינה החילופית.
המהרג'ה מקשמיר ביקש בתחילה עצמאות משתי המדינות, אך בהמשך בחר להצטרף להודו לאחר שפלשה פקיסטן, והפעילה את המלחמה הראשונה משנת 1947 עד 1948. קו הפסקת האש שנקבע לאחר זה פורמל כ- LOC בהסכם סימלה.
למרות זאת, שתי המדינות ממשיכות לטעון טענות לכל האזור, כולל, במקרה של הודו, לסין המנוהל על ידי סין בצד המזרחי.
מה עורר את מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה בשנת 1947?
ההינדו המהרג'ה השולט בקשמיר היה הארי סינג, שאבות אבותיו השתלטו על האזור כחלק מהסכם עם הבריטים בשנת 1846.
בזמן החלוקה, סינג ביקש בתחילה לשמור על עצמאות קשמיר הן מהודו והן מפקיסטן.
אך אז, מרד נגד שלטונו על ידי תושבי פרו-פקיסטנים בחלק מקשמיר פרץ. קבוצות חמושות מפקיסטן, מגובה על ידי ממשלת המדינה שהוקמה לאחרונה, פלשו וניסו להשתלט על האזור.
השייח 'עבדאללה, המנהיג הקשמירי הבולט ביותר באותה תקופה, התנגד להתקפה המגובה הפקיסטני. הארי סינג פנה להודו לסיוע צבאי.
ממשלתו של נהרו התערבה נגד פקיסטן – אך בתנאי שהמהרג'ה יחתום על מכשיר של הצטרפות למזג ג'אמו וקשמיר עם הודו. באוקטובר 1947, ג'אמו וקשמיר הפכו רשמית לחלק מהודו, והעניקו לניו דלהי שליטה על עמק קשמיר, ג'אמו ולדאק.
הודו האשימה את פקיסטן בהיותה התוקפנית בסכסוך – אישום פקיסטן הכחיש – ולקח את הנושא לאו"ם בינואר 1948. יש להחלטה על החלטת מפתח בה נאמר: "שאלת הצטרפותם של ג'אמו וקשמיר להודו או פקיסטן צריכה להיות מחויבת באמצעות השיטה הדמוקרטית של פלייביטציה חופשית וחוסר פתיחה." כמעט 80 שנה לאחר מכן, לא נערכה שום plebiscite – מקור לטרוניות לקשמיריס.
המלחמה הראשונה על קשמיר הסתיימה סוף סוף בהפסקת אש ללא התיווך, ובשנת 1949, שתי המדינות רשמו קו הפסקת אש במסגרת הסכם שנחתם בקראצ'י, ההון של פקיסטן דאז. הקו החדש חילק את קשמיר בין חלקים מבוקרים בהודים ופקיסטנים.
כיצד השתנה המצב לאחר הסכם 1949?
עד שנת 1953 הקים שייח 'עבדאללה את הוועידה הלאומית של ג'אמו קשמיר (JKNC) וזכה בבחירות במדינה בקשמיר המנוהל על ידי הודו.
עם זאת, ההתעניינות הגוברת שלו לחפש עצמאות מהודו הובילה למעצרו על ידי הרשויות ההודיות. בשנת 1956 הוכרזו ג'אמו וקשמיר כחלק "אינטגרלי" של הודו.
בספטמבר 1965, פחות משני עשורים לאחר העצמאות, הודו ופקיסטן יצאו למלחמה שוב על האזור.
פקיסטן קיוותה לסייע למטרת קשמירי ולהסית התקוממות מקומית, אך המלחמה הסתיימה בקיפאון, כששני הצדדים הסכימו להפסקת אש ללא פיקוח.
איך סין קיבלה חלק מקשמיר?
אזור אקסאי צ'ין בצפון-מזרח לאזור יושב בגובה של 5,000 מטר (16,400 רגל), ובאמצעות ההיסטוריה, היה שטח קשה להגיע, בקושי מיושב, שבמאות ה -19 ותחילת המאה העשרים ישבה בגבול הודו הבריטית וסין.
זה היה חלק מהממלכה שהארי סינג של קשמיר ירש כתוצאה מהעסקה משנת 1846 עם הבריטים. עד שנות השלושים של המאה העשרים, לפחות, מפות סיניות הכירו מדי את קשמיר כדרום לקו ארדגה-ג'ונסון שסימן את הגבול הצפוני-מזרחי של קשמיר.
לאחר 1947 והצטרפותו של סינג להודו, ניו דלהי ראתה באקסאי צ'ין כחלק משטחה. אולם בראשית שנות החמישים, סין-כיום תחת שלטון קומוניסטי-בנתה כביש מהיר של 1,200 ק"מ (745 מייל) המחבר בין טיבט ושינג'יאנג, ורץ דרך אקסאי צ'ין.
הודו נתפסה לא מודעת – האזור השומם לא היה עדיפות ביטחונית עד אז. בשנת 1954 קרא נהרו את הגבול לפורמליות על פי קו ארדגה-ג'ונסון-למעשה, להכיר באקסאי צ'ין כחלק מהודו.
אולם סין התעקשה כי הבריטים מעולם לא דנו בקו ארדגה-ג'ונסון, וכי אקסאי צ'ין שייך אליו תחת מפה חלופית. עם זאת, והכי חשוב, לסין כבר היו מגפיים על האדמה באקסאי צ'ין בגלל הכביש המהיר.
בינתיים, לפקיסטן וסין היו גם הבדלים לגבי מי שלטו במה בחלקים של קשמיר. אולם בתחילת שנות השישים הם הגיעו להסכמה: סין ויתרה על שטחי מרעה שפקיסטן חיפשה, ובתמורה, פקיסטן קיבלה פרוסה דקה של קשמיר צפון לסין.
הודו טוענת שעסקה זו לא הייתה חוקית מכיוון שלפי מכשיר ההצטרפות משנת 1947, כל קשמיר שייכים לה.
חזרה להודו ופקיסטן: מה קרה אחר כך?
מלחמה נוספת באה בעקבותיה בדצמבר 1971-הפעם על מה שנקרא אז מזרח פקיסטן, בעקבות מרד פופולרי של הלאומנים הבנגלים המגובים בהודו נגד שלטונו של פקיסטן. המלחמה הובילה ליצירת בנגלדש. יותר מ 90,000 חיילים פקיסטנים נלכדו על ידי הודו כאסירי מלחמה.
הסכם סימלה המיר את קו הפסקת האש ל- LOC, גבול דה -פקטו אך לא מוכר בינלאומי, ובכל זאת הותיר שוב את מעמדו של קשמיר.
אולם לאחר הניצחון המכריע בהודו משנת 1971 ובין ההשפעה הפוליטית ההולכת וגוברת של ראש הממשלה אינדירה גנדי-בתו של נהרו-בשנות השבעים ראו את עבדאללה נוטש את דרישתו לפליביטיט ואת זכות ההגדרה העצמית של העם של קשמירי.
בשנת 1975 הוא חתם על הסכמה עם גנדי, והכיר את הצטרפותו של קשמיר בהודו להודו תוך שמירה על מעמד חצי אוטונומי לפי סעיף 370 לחוקה ההודית. בהמשך שימש כשר הראשי של האזור.
מה הוביל לנסיעה מחודשת לעצמאות קשמירי בשנות השמונים?
ככל שקשרים גדלו בין מפלגת הוועידה הלאומית של עבדאללה לבין הקונגרס הלאומי ההודי של הודו, כך גם תסכול בקרב קשמיריס בקשמיר בשליטת הודו, שחש שתנאים סוציו-אקונומיים לא השתפרו באזור.
קבוצות בדלניות כמו חזית השחרור של ג'אמו-קשמיר, שנוסדה על ידי מקבול בהט, רוז.
טענות הודו על דמוקרטיה בקשמיר התערערו מול התמיכה הגוברת בקבוצות החמושות. נקודת המפנה הייתה בחירות משנת 1987 למחוקק המדינה, שראה את בנו של עבדאללה, פארוק עבדאללה, עלה לשלטון, אך נחשב לרוב כקשור בכבדות כדי להרחיק את הפוליטיקאים הפופולריים, האנטי-הודו.
הרשויות ההודיות פתחו בפגיעה קשה בקבוצות הבדלניות, שלטענת ניו דלהי נתמכו והוכשרו על ידי המודיעין הצבאי של פקיסטן. פקיסטן, מצידה, שמרה בעקביות שהיא מספקת רק תמיכה מוסרית ודיפלומטית, וגיבוי "הזכות להגדרה עצמית" של קשמיריס.
בשנת 1999 פרץ סכסוך בקרגיל, שם נלחמו כוחות הודים ופקיסטנים לשליטה על גבהים אסטרטגיים לאורך ה- LOC. הודו החזירה בסופו של דבר את השטח האבוד, והסטטוס קוו של טרום הסכסוך שוחזר. זו הייתה המלחמה השלישית על קשמיר – קרגיל היא חלק מלדק.
איך הסלים מתחים על קשמיר מאז?
בשנים שלאחר מכן נרשמה הפחתה הדרגתית בסכסוך ישיר, עם מספר הפסקות אש שנחתמו. עם זאת, הודו העלתה משמעותית את נוכחותה הצבאית בעמק.
המתיחות הוחלפה מחדש בשנת 2016 לאחר הריגתו של בורחאן וואני, דמות בדלנית פופולרית. מותו הוביל לעלייה באלימות בעמק וחילופי אש תכופים יותר לאורך ה- LOC.
התקפות גדולות בקשמיר המנוהל על ידי הודו, כולל אלה בפתנקוט ובאורי בשנת 2016, התכוונו לכוחות הודיים, שהאשימו קבוצות חמושות מגובות פקיסטן.
ההסלמה החמורה ביותר הגיעה בפברואר 2019 כאשר הותקפה שיירה של אנשי פרמיליטריים הודים בפולוואמה, והרגה 40 חיילים והביאה את שתי המדינות לסף המלחמה.
שישה חודשים לאחר מכן ביטלה ממשלת הודו תחת ראש הממשלה נרנדרה מודי את סעיף 370 באופן חד צדדי, והפשיטה את ג'אמו וקשמיר במעמדה האוטונומי למחצה. פקיסטן גינה את המהלך כהפרה של הסכם סימלה.
ההחלטה הובילה להפגנות נרחבות בעמק. הודו פרסה 500,000 עד 800,000 חיילים, הציבה את האזור תחת נעילה, כיבתה את שירותי האינטרנט ועיכבה אלפי אנשים.
הודו מתעקשת שפקיסטן אשמה במשבר המתמשך בקשמיר. היא מאשימה את פקיסטן באירוח, מימון והדרכה של הקבוצות המזוינות מבוססות פקיסטן, אשר טענו אחריות על פיגועים מרובים בקשמיר המנוהל על ידי הודו במהלך העשורים. חלק מהקבוצות הללו מואשמות גם על ידי הודו, ארה"ב ואחרות לתקוף חלקים אחרים בהודו – כמו במהלך הפיגוע ב -2008 על מומבאי, הבירה הפיננסית של הודו, כאשר לפחות 166 בני אדם נהרגו במשך שלושה ימים.
פקיסטן ממשיכה להכחיש כי היא מתדלקת אלימות בקשמיר בשליטת הודו ובמקום זאת מצביעה על טינה נרחבת בקרב המקומיים, והאשימה את הודו בהטלת שלטון קשה ולא דמוקרטי באזור. איסלאמאבאד אומר שהיא תומכת רק בפלטיזם של קשמירי דיפלומטית ומוסרית.
