גם תומכיה הגדולים ביותר של אוקראינה, שחושבים שאין צודקת מהמלחמה שזו מנהלת נגד הפלישה הרוסית ופשעי המלחמה שביצע פוטין, יכלו להסכים: נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי יצא צודק, לא חכם, מפגישתו בבית הלבן עם הנשיא טראמפ. זלנסקי קרא לא נכון את החדר וסירב להבין, קוגניטיבית, שהוא כבר לא הבן-יקיר-לי של המערב, אלא שבבית הלבן רואים אותו כמי שמקבל סיוע צבאי עבור מלחמה ללא סוף ועליו להצדיק את עצמו.
הטעות של זלנסקי אינה ייחודית לו, ולמעשה היא מאפיינת מדינה אחרת, גם היא דמוקרטיה פרו-מערבית הנלחמת על חייה מול אויב הנחוש להשמידה – ישראל, כמובן. כמו זלנסקי, גם אנחנו הישראלים מניחים שבגלל שאנחנו צודקים, ושהאמת והצדק לצידנו, אם נתעקש עליהם מספיק בזירה הבינלאומית, נוכל לשכנע את העולם בצדקת דרכנו. כמו זלנסקי, ישראלים רבים מפספסים את הכלל הבסיסי ביותר בדיפלומטיה – פחות חשוב מה אומרים, אלא איך אומרים.
זו טעות שרווחת בכל שכבה של המאמץ הדיפלומטי הישראלי: מדיפלומטים ופוליטיקאים הנפגשים עם מקביליהם במערב כדי לקנות לישראל עוד קרדיט לאפשרות שתחודש הלחימה, ועד פעילי הסברה ברשתות החברתיות ובקמפוסים הנחושים "להילחם על האמת".
בעולם של פוסט-אמת ורשתות חברתיות, לעובדות – כמו העובדה שאוקראינה חוותה פלישה ללא התגרות וללא הצדקה, או שישראל נלחמת מול ארגון טרור רצחני המבקש להעלים אותה מעל פני האדמה – יש חשיבות פחותה. למחשבות, לאמונות, לדעות, לרגשות, לתפיסות עולם, סובייקטיביים ככל שיהיו, יש חשיבות רבה הרבה יותר, ומי שרוצה לשכנע חייב לקחת אותם בחשבון ולהתאים את המסר שלו אליהם.
קל להתנחם בממשל טראמפ, שנותן לישראל יד חופשית כמעט לחלוטין ברצועת עזה, אבל אסור לשכוח את התמונה הרחבה יותר. בתקשורת, באקדמיה, בחברה האזרחית, בחלקים הולכים ומתרחבים במפלגה הדמוקרטית – היחס לישראל מזכיר את היחס של הימין האמריקאי והמפלגה הרפובליקנית לאוקראינה. נסיבות המלחמה? אנחנו לא מצדיקים פלישה ורצח המוני, אבל אסור לשכוח ש-"יש קונטקסט". הימשכותה?
אוקראינה/ישראל לא יכולות להמשיך להילחם לנצח וצריכות "לסיים את המלחמה". הסיוע הצבאי? אוקראינה/ישראל מקבלות מאיתנו סיוע צבאי במיליארדים, אנחנו דורשים דין וחשבון מה אתם עושים עם הכסף שלנו.
לכך צריך להוסיף את ההקשר הפנים פוליטי – ההפרש בין אחוז הרפובליקנים התומכים בישראל (83%) לבין אחוז הדמוקרטים התומכים בישראל (33%) מעולם לא היה גדול יותר, והוא ההפרש הגדול ביותר בין אחוזי האהדה בקרב מצביעים של שתי המפלגות מאשר כל מדינה אחרת. באוקראינה, המצב דומה אך הפוך – 84% מהדמוקרטים תומכים בה, לעומת רק 54% מהרפובליקנים. תמיכה בישראל (או באוקראינה) הפכה לעניין פוליטי שמזוהה עם הרפובליקנים (או עם הדמוקרטים). טראמפ לא ממהר להישכב על הגדר למען אוקראינה אחרי שראה כיצד ביידן והדמוקרטים התגייסו למענה; נשיא דמוקרט עתידי עשוי לעשות את אותו הדבר לישראל, משיקול דומה.
הפוליטיקה האמריקאית היא מחזורית והשליטה בבית הלבן ובקונגרס נוטה להתחלף אחת לכמה שנים – וגם אם התמיכה הרפובליקנית בישראל כרגע נראית בלתי מעורערת, זו טעות אסטרטגית להתעלם לחלוטין מחילופי השלטון שכנראה מחכים לנו באופק (וסביר להניח שכל נשיא דמוקרטי עתידי יהיה פחות סבלני ופחות מחויב לישראל מאשר ג'ו ביידן).
הגישה הדיפלומטית שלפיה צריך "להילחם על האמת" ו-"לתת לעובדות לדבר" מבטיחה מחיאות כפיים במעוזים הפרו-ישראליים. אלא שלצערנו זה בכלל לא משנה מהי האמת או מה הן העובדות – להמשיך להתעקש עליהן בדווקנות זו אמנם דרך בטוחה לחזק את ה-"בייס" אבל גם לאבד את המתנדנדים, שלא לדבר על להרחיק את המאתגרים. ובואו לא נשלה את עצמנו: לא כל מי שמאתגרים את ישראל שונאים אותה או "אוהבים את חמאס", ורובם הגדול פשוט מטילים ספק בחשיבות התמיכה בה או בצדקת דרכה – והם לא הלכו לשום מקום.
אז מה הפתרון? אם אנחנו רוצים לשכנע את הפרוגרסיבים בצדקת דרכנו, אנחנו צריכים להתחיל לדבר פרוגרסיבית. להשתמש בעולם המושגים שלהם, ברטוריקה הערכית שלהם, כדי להציג טיעון פרו-ישראלי – באופן שלא יגרום להם להיאטם לחלוטין, כפי שטראמפ וסגנו וואנס נאטמו נוכח הדברים של זלנסקי.
לא להכחיש את הטרגדיה האיומה שמתרחשת בעזה כדי שלא ניתפס כמפלצות חסרות לב; לא להצדיק כל החלטה שקיבלה ישראל כדי שלא נישמע כמו שופרות צפון קוריאנים; לא לרוץ לעובדות, כמו למשל שיחס המחבלים-אזרחים שנהרגו ברצועה הוא היחס ה-"טוב" ביותר בהיסטוריה של מלחמות מול ארגוני טרור, אלא להשתמש ברגשות.
לפני שבוע חזרתי ממסע הרצאות ברחבי ארה"ב מטעם "ליברל", עמותה ישראלית העוסקת בשיקום הברית של ישראל עם אמריקה הליברלית – במהלכן העברתי סדנאות "איך לדבר ליברלית" למאות סטודנטים, תיכוניסטים, מנהיגי קהילה ופעילים פרו-ישראליים ברחבי המדינה.
בכל סדנה תמיד היה מישהו ששאל אותי איך אפשר לנצח דיבייט אם אנחנו לא מתבססים על עובדות, ובכל סדנה עניתי שדיפלומטיה היא לא דיבייט אלא האומנות של כיבוש הלבבות והשכל – בסדר זה בהכרח.
