שעת ערב. אחרי נסיעה של ארבע שעות בין ההרים והעמקים של מונטנה – אחת המדינות המרהיבות בארצות הברית, אנחנו מגיעים ל-Columbia Falls, עיירה קטנה בצפון המדינה, סמוך לפארק הלאומי גליישר. אנחנו עושים צ'ק-אין, והמשימה ברורה: להשיג היתר נסיעה ל-Going-to-the-Sun Road, מהכבישים היפים והמפורסמים בצפון אמריקה.
אנחנו מתיישבים, חמושים בלפטופים ובטלפונים, כאילו מדובר במכירת כרטיסים לאיחוד של להקת אואזיס. הגיע הרגע, השעון מראה 19:00 והאתר הרשמי של רשות הפארקים הלאומיים נפתח, הלחץ גובר – והצלחנו. יש היתר.
"כביש הולכים-אל-השמש" או "הדרך אל השמש", תלוי את מי שואלים, הוא אחת האטרקציות הפופולריות והמבוקשות ביותר ב-63 הפארקים הלאומיים של ארה"ב. הוא חוצה את הפארק הלאומי גליישר (Glacier National Park), ונמתח לאורך כ-80 קילומטרים של נופים שלעין קשה לעכל, במקביל להתמודדות עם דרך צרה, עליות, ירידות ועיקולים חדים. זו גם הסיבה לכך שמהירות הנסיעה בו נעה סביב 30 קמ"ש. אם יש רכב שלפתע יעצור בשביל להתבונן במשהו, כולם יעצרו וימתינו בסבלנות. אף אחד לא ינסה לעקוף. על האפשרות לצפור אין בכלל מה לדבר. והפיתוי לעצור? עצום ומגיע בתדירות גבוהה עד כדי כך שלפעמים פשוט צריך ללמוד לוותר ולהמשיך לנסוע.
הכביש פתוח לנסיעה רק כארבעה חודשים בשנה, מסוף יוני ועד תחילת אוקטובר, נוכח תנאי מזג האוויר הקשים ששוררים בו בשאר העונות. חלון ההזדמנויות הקצר יחסית יוצר ביקוש גבוה לנסיעה ומאלץ את רשות הפארקים הלאומיים לפקח על כמות הרכבים שנכנסת אליו באמצעות הזמנת היתר מראש.
חלון ההזדמנויות לרכישת היתר הנסיעה, בעלות סמלית של שני דולרים, נפתח בכל שנה כבר בפברואר וההקצאות נגמרות במהירות. אך החל מסוף יוני, עם פתיחת עונת הנסיעה בכביש, בכל לילה נפתח חלון הזדמנויות מוגבל ליום שאחרי לטובת אלו שרוצים לנסות את מזלם ברגע האחרון — וזה עובד, כל עוד תדאגו לבצע את ההזמנה ממש בדקות הראשונות, בדרך כלל בשעה 7 בערב.
חשוב לציין כי היתר נסיעה נדרש רק לאלו המבקשים לנסוע ב״מסלול הקלאסי״ שמתחיל במערב ומסתיים בצפון-מזרח. זה המסלול הפופולרי והמבוקש ביותר מכיוון שהוא מספק את החוויה המיוחדת שהיא סוג של תהליך: הנסיעה ביערות הסבוכים, הטיפוס ההדרגתי בגובה ההגעה לשיא – והירידה. אם לא הצלחתם להשיג היתר נסיעה בדרך הזו, עדיין תוכלו לנהוג בכביש אך בכיוון ההפוך, דרך הכניסה המזרחית ב-St. Mary, שפתוחה לכולם. אם עדיין תרצו לנסוע בדרך הקלאסית, תוכלו להגיע אליה אחרי השעה 15:00 אחר הצהריים. עלות הכניסה לפארק עצמו היא 35 דולרים לרכב, והיא תקפה לשבעה ימים.
אנחנו מגיעים לכניסה המערבית של הפארק, שמים מוזיקה קלאסית ומתחילים לנסוע בכביש. בהתחלה, הנסיעה רגילה ושקטה בין יערות עבותים ולאורך ערוץ נחל מקדונלד (McDonald Creek). לכאורה, אין לנו מושג שבעוד חצי שעה נהיה בעולם אחר לגמרי. אנחנו נוסעים בין העצים, לאט-לאט המרחב נפתח, ופתאום, לאורך הנהר, נחשפות מולנו פסגות ההרים העצומות. אנחנו קולטים "נקודות קטנות" בגובה עצום שזזות על ההרים, והתבוננות מעמיקה מביאה להבנה שמדובר במכוניות.
הנסיעה לאורך הנחל נמשכת, עד שמגיעים לעיקול שבו מתחילים לטפס לגובה. אנחנו נוסעים באיטיות בעלייה, וההרגשה היא כמו הדקות הראשונות של המראה במטוס — נטייה מעלה, ומרחבים שנחשפים לעין בזה אחר זה. מהר מאוד, המראה מחלונות הרכב הופך למראה שרואים מחלונות מטוס. פסגות הרים ועננים בגובה העיניים.
הפיתוי לעצור ולהתבונן — גדול מאוד, ולכן לאורך הכביש הצר ישנם מפרצים לצורך עצירה והתבוננות בנוף. תחושת ההחמצה גדולה, וכל מפרץ שעליו מוותרים מרגיש כמו פספוס. מן הסתם, צריכים להציב גבולות ואי אפשר לעצור בכולם. הטיפוס ממשיך, הכביש צר והדרך מתעקלת. מצד שמאל מטפטף לו מפל של קרחון שנמס, ומספק אטרקציה מרהיבה להתבוננות.
אנחנו ממשיכים בנסיעה, ומרחוק כבר אפשר להבחין במעבר לוגן (Logan Pass), הנקודה הגבוהה ביותר בכביש, בגובה 2,026 מטרים. זו בעצם נקודת השיא של המסע, שמאפשרת חוויה עוצמתית של ירידה מהרכב ומפגש פנים מול פנים עם הטבע — על כל המשמעויות שלו. תוכלו לראות קרחונים מקרוב, חיות פרא ונוף שכאילו יצא מגלויה.
תאמינו או לא, גם בקצה השני של העולם ובגובה 2,000 מטרים, יש מצוקת חניה גרועה יותר מזו של תל אביב. במעבר לוגן קיים מרכז מבקרים, שלצדו חניה עם פחות מ-200 מקומות. כאן תמצאו את עצמכם בבעיה, שהפתרון היחיד שלה הוא סבלנות
אך כאן גם מגיע אתגר לא פשוט — תאמינו או לא, גם בקצה השני של העולם ובגובה 2,000 מטרים, יש מצוקת חניה גרועה יותר מזו של תל אביב. במעבר לוגן קיים מרכז מבקרים, שלצדו חניה עם פחות מ-200 מקומות. כאן תמצאו את עצמכם בבעיה, שהפתרון היחיד שלה הוא סבלנות — ואל תנסו להשלות את עצמכם ברעיונות יצירתיים, כי חוץ מהלמתין, אין שום אופציה אחרת.
מציאת מקום חניה יכולה לקחת בין 30 דקות לשעה שלמה, ולא מן הנמנע שאחד מכם ייאלץ לרדת מהרכב, לאתר מטיילים שבדיוק סיימו את המסלול ו"להזמין" מהם את החניה שיפנו בקרוב. זה מייגע ומעט מתסכל — אך שווה כל רגע מההליכה המטורפת שתצאו אליה: ההליכה אל האגם הנסתר.
המסלול, שאורכו 2.2 קילומטרים לכל כיוון עם עליה מתונה של כ-140 מטרים, מתחיל על שביל עץ עם מדרגות, עם תצפית ישירה אל פסגת הר מכוסה קרחון שטרם נמס לחלוטין. ככל שמתקדמים, הקרחון נחשף במלוא עוצמתו והופך למרשים עוד יותר. הוא מתאים כמעט לכל גיל ואינו דורש מאמץ פיזי מיוחד, כך שהוא נגיש לרוב המטיילים.
מגוון של בעלי החיים פוגשים בדרך ורובם ידידותיים ואפילו אדישים לבני האדם עד כדי כך שהם עומדים מטרים בודדים מאיתנו. עז ההרים (Mountain Goat) היא החיה הנפוצה ויש כאלו שיאמרו החמודה ביותר, שהפכה לסמל של הפארק. כך גם כבשי ביגהורן, הניתנים לזיהוי על פי קרניהם הגדולות. אפשר לראות גם איילים (Elk) ובמקרים נדירים יותר גם באיילי קנדה (Moose), בעיקר באזורים רטובים ובקרבת אגמים.
באזורים אחרים של הפארק, מבין הטורפים הגדולים, תפגשו דובי גריזלי ודובים שחורים שהם חלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית שלו ולעיתים קרובות נצפים בשדות הפתוחים או חוצים את הכביש. רובם ביישנים ובני האדם לא באמת מעניינים אותם, אך לפעמים המפגש איתם עלול להיות מסוכן, במיוחד אם הם מסתובבים עם הגורים שלהם. רוב המטיילים מצטיידים בספריי שמרחיק את הדובים ומרתיע אותם מלתקוף.
בנוסף, באזור חיים גם שועלים, זאבים ופומות, אך הם נראים לעיתים רחוקות יותר. חיות קטנות יותר כוללות מרמיטות, שניתן למצוא על סלעים באזורים הגבוהים, וסוגים שונים של סנאים וציפורים, כולל העורב הקנדי (Clark’s Nutcracker) ועיטם לבן-ראש.
אנחנו ממשיכים לעלות במעלה השביל, מתקרבים אל הקרחון ופונים שמאלה לכיוון Hidden Lake Overlook – תצפית מרהיבה המשקיפה על האגם האלפיני וההרים שסביבו. כשתגיעו לתצפית, תוכלו להמשיך בשביל נוסף באורך 1.9 ק״מ, היורד ישירות אל האגם עצמו. למי שמחפש יותר בידוד, מומלץ להמשיך מעט מעבר לנקודת התצפית המרכזית שבה רוב המטיילים עוצרים ולהשלים את המסלול עד הסוף — שביל של 1.9 קילומטר שיורד ישירות לאגם עצמו.
גם הדרך חזרה אל הרכב, מרהיבה ביופיה תוך תחושת סיפוק גדולה. מכאן בעצם, מתחילה הירידה הארוכה והמרשימה, שמובילה לחלקו האחרון של הכביש – שמתחיל לרדת בהדרגה לעבר הצד המזרחי של הפארק, והנוף משתנה והופך פתוח ומרווח יותר.
ככל שמתקדמים, נפרשות מולכם פסגות מחודדות, עמקים רחבים ואגמים צלולים. אחד האתרים המרשימים לאורך הדרך הוא אגם סנט מרי (Saint Mary Lake), המשתרע לאורך כ-16 קילומטרים ומלווה את הכביש בצדו הצפוני.
האגם מוקף ברכסי הרים עוצמתיים, ובמרכזו ניצב אי אווז הבר (Wild Goose Island) – אחת מנקודות הצילום הידועות ביותר בפארק. בהמשך, הכביש חולף על פני מפלי סנט מרי (St. Mary Falls) ונקודות תצפית נוספות, עד שהוא מגיע אל מרכז המבקרים סנט מרי (Saint Mary Visitor Center), שנמצא סמוך ליציאה המזרחית של הפארק, ליד העיירה סנט מרי.
כביש הדרך אל השמש הוא רק חלק אחד מהפארק הלאומי גליישר, שגובל בפרובינציות הקנדיות אלברטה וקולומביה הבריטית. הפארק משתרע על פני כ-4,101 קמ״ר, וכולל שני רכסי הרים, מאות אגמים, למעלה מאלף מיני צמחים ומאות מיני בעלי חיים. מערכת אקולוגית זו, המכונה לעיתים ״כתר היבשת״, היא המרכז של אזור מוגן המשתרע על פני 44 אלף קמ"ר. כדי לחוות את הפארק בצורה הטובה ביותר, מומלץ לשהות בו בין יומיים לשלושה.
לבד הכביש, הפארק מציע עוד שתי חוויות שהן חובה. הראשונה היא אזור North Fork, שממוקם בפינה הצפון-מערבית של הפארק ומציע חוויה פראית ומבודדת יותר למבקרים. הגישה לאזור זה מתבצעת באמצעות רכב פרטי בלבד, דרך כבישים לא סלולים — בכוונה, כדי ליצור סינון טבעי של מבקרים ולגרום רק למיטבי הלכת להגיע לאזור, וזה משתלם. הנוסעים בדרכים המחוספסות מתוגמלים בנופים של אגמי בומן (Bowman Lake) וקינטלה (Kintla Lake), אתרי התיישבות היסטוריים והזדמנויות לראות חיות בר נדירות.
בצד הצפון-מזרחי נמצא אזור Many Glacier, המכונה "הלב של גליישר". האזור ידוע במסלולי ההליכה האינטימיים שהוא מציע, במגוון הביולוגי העשיר שלו, ושם גם קיימת הסבירות הגבוהה ביותר שתפגשו דובים. כאן תמצאו מסלולי הליכה מאתגרים, אגמים קרחוניים ואת מלון מני גליישר ההיסטורי. המסלולים הפופולריים כוללים את שביל קרחון גרינל (Grinnell Glacier Trail) ושביל אייסברג (Iceberg Trail), המציעים נופים עוצרי נשימה של קרחונים, אגמים ופסגות הרים.
