בבוקר ה-4 בספטמבר, האחיינית שלי, ג'ודי, בת השמונה, התעוררה בהירות עיניים ונרגשות והציעה שנחגוג את יום ההולדת של אביה. עברו 25 ימים מאז שאיבדנו את אביה מואטז רג'ב במדינה טֶבַח הצבא הישראלי בוצע בבית הספר אל-טבאין בעיר עזה. הוא היה אחד מיותר מ-100 קורבנות אזרחים שחיפשו מקלט בבית הספר יחד עם משפחתו.
אמנם ג'ודי ידעה שהבאבא שלה איננו, אבל היה ברור שהיא ניסתה לעבד תאריך בלוח השנה שתמיד היה מיוחד לה ולאחים שלה.
מכיוון שהמשפחה – כולל אחותי, אמא של ג'ודי – עדיין הייתה באבל, אף אחד לא ידע בוודאות איך לנהל את המצב. החלפנו מבטים, בתקווה שאחד מאיתנו יתערב ויטפל בעניין.
כל אחד מתמודד עם הלם בצורה שונה, וכל אחד מאיתנו ידע שזו הדרך של ג'ודי להתמודד עם מות אביה.
סבה וסבתה נתנו לה חיבוק ונשיקה על מצחה וניסו להסביר שזה מביך לחגוג יום הולדת למישהו שנפטר כל כך לאחרונה. גם בני משפחה אחרים אמרו לה שזה יהיה מוזר לשיר שיר יום הולדת למישהו שלצערי כבר לא בינינו. גם עוגת יום הולדת לא נמצאה; מאפיות בעזה נאבקו לייצר לחם שלא לדבר על לייצר פריטי "יוקרה" כאלה.
ידענו שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לא להתרגש, אלא להיות רגועים ולנסות לחשוב עם ג'ודי.
מאוכזבת, האחיינית שלי הנהנה בראשה בהסכמה והמשיכה את יומה. אבל כעבור שעה, היא חזרה בריצה אל אמה עם הצעה נגדית. "מה אם נחגוג את יום ההולדת של באבא לא על ידי שירת לו יום הולדת, אלא על ידי קריאת הקוראן?" שאל ג'ודי נחוש.
אנו מוצאים מקלט בקוראן בזמנים טובים ובזמנים רעים, אז כולנו חשבנו שזה הגיוני לזכור את מואטז על ידי קריאת פסוקי קודש.
הצלחנו למצוא פתרון גם ל"בעיית עוגת יום ההולדת". מצאנו גברת שיש לה קצת קמח והייתה מוכנה לאפות שבע חתיכות עוגה ל-14 מאיתנו.
כמה שעות לאחר מכן, התכנסנו במה שנשאר מביתנו בשכונת שוג'איה. התיישבנו במעגל בין קירות זרועים בחורי כדורים, שניזוקו מפגזי טנק ארטילרי, ומעוטרים בציורים שהילדים ציירו מתחילת המלחמה.
ג'ודי התחילה בקריאה אל-פתיחא, או את הפרק הפותח של הקוראן, כשהיא עומדת מתחת לגג הפגוע שסבה תיקן ביריעות מתכת כדי להפוך את ביתנו לקצת יותר ראוי למגורים. כשהיא דיקלמה את הפסוקים, גם אמה וגם סבתה בכו בזמן שכולם ישבו חגיגית, כל אחד מאתנו מנסה בכוח לנהל את תחושת האובדן העמוקה.
כשהיא קראה את הפסוקים בקול, חשבתי על המחיר שגבתה המלחמה הזו בילדים. הצבא הישראלי הרג יותר מ-17,000 ילדים, בהם יותר מ-700 יילודים. הוא פצע עשרות אלפים, כולל על פי ההערכות 3,000 שאיבדו איבר אחד או יותר. היא יתמה יותר מ-19,000 ילדים, ודנה אותם לחיות את שארית חייהם עם הטראומה של אובדן אחד ההורים או שניהם בגיל צעיר. ג'ודי שלנו הוא אחד מהם.
הזמן מרפא את כל הפצעים, הם אומרים, אבל איך אנחנו, המבוגרים סביבה, מחזיקים את ידה ומעבירים אותה מעצמת הכאב שהיא חשה בזמן שרצח עם עדיין מתרחש סביבנו? איך אנחנו עוזרים לילדים כמוה להתמודד עם טראומה פסיכולוגית שהולכת וגדלה עם כל תקיפה אווירית ישראלית, כל משפחה שנטבחה, כל אימא או באבה שאבדו?
מאות אלפי ילדות נגנבו כאשר ילדי עזה נאלצו מבתיהם לחיי עליבות, ללא השכלה, ללא מחסה ראוי וללא תחושת ביטחון. הם מסתובבים ברחובות מלאים בהריסות, אשפה וביוב, מחפשים מזון או מים כדי לשרוד, אוספים עצי הסקה, ועדים למוות וייאוש בכל פינה.
מלחמת העם הזו חשפה את העולם האכזר בו אנו חיים – עולם שמודאג מתנועת מכולות אוניות בים סוף יותר מאשר חייהם של 41,000 בני אדם.
אבל חוסר תקווה הוא לא חלק מאוצר המילים של העם הפלסטיני. חוסן הוא.
אחרי שג'ודי סיימה לקרוא את הקוראן, הוצאנו את העוגה. בהיותה נדיבה כל כך בדיוק כמו אביה, היא התעקשה לשלם את המחיר המופקע על כך בחסכונות שלה.
התענגנו על כל ביס מהעוגה כדי שהיא תימשך כמה שיותר זמן – בדיוק כפי שהקחנו את הזיכרונות שלנו ממואטז. כשהסתכלתי על ג'ודי, הבנתי שהוא חי בילדים האדיבים והמבריקים שהוא השאיר מאחור.
הדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
