לצערי, בנימין נתניהו צודק – "לצערי", אני אומר, כי הוא ראש ממשלת ישראל הכי חסר יכולת, מושחת ומפלג אי פעם, כפי שחושבים רבים בישראל. אבל הוא צודק שחשוב שישראל תכבוש את רפיח ותשמיד את גדודי חמאס המתגוררים בעיר בקצה הדרומי של רצועת עזה, מוגנים במגן אנושי של כ-1.4 מיליון תושבים ופליטים מהצפון.
אם זה לא יקרה, חמאס ישרוד להילחם ולרצוח ולאנוס יום אחר – ומנהיגו, יחיא סינוואר, יגיח ממחבואו והכריז על ניצחון. והוא יהיה צודק. כדי שיהיה לשלום פלסטיני-ישראלי סיכוי כלשהו, ליציבות אזורית ולרווחתם העתידית של ישראל והישראלים, במיוחד אלה החיים בדרום המדינה, יש למחוק את חמאס.
האם ישראל אכן תתקוף את רפיח או שהיא עלולה לבצע תקיפה כזו עד למה שהיא רואה כמסקנה מוצלחת עדיין באוויר. השבוע, ממשל ביידן בְּתוֹקֶף הזהיר מפני פלישה בקנה מידה מלא לרפיח, ואמר כי היא עלולה להזיק מאוד לאזרחים ובסופו של דבר לפגוע בביטחון ישראל. מר נתניהו אמר ביום שני נקבע תאריך לפלישה, למרות שהוא לא ציין מה זה.
כמובן, ישנן סיבות אדירות לישראל להימנע מלפלוש לרפיח. ראשית, מעל הכל, הוא המגן האנושי הזה. תקיפת רפיח תגרום בהכרח לנפגעים אזרחיים רבים, למרות הבטחותיה של ישראל כי היא תרחיק את האזרחים מגדרם לפני פתיחת המתקפה. המספר האזרחי בתקיפה הצפויה ברפיח יבוא על 33,000 ההרוגים המוערכים על ידי משרד הבריאות בעזה שבשליטת חמאס (שמספר זה כולל את יותר מ-12,000 לוחמי חמאס שלטענת הצבא הישראלי הרגו במהלך ששת החודשים האחרונים). רבים מאלה נהרגו בתקיפות קרקעיות בעיר עזה ובחאן יונס מצפון.
ההרוגים האזרחיים הנוספים והשיבוש הנוסף הנלווה לסיוע ההומניטרי דרך גבול מצרים-עזה יחמירו את הגינוי להתנהגותה של ישראל מצד בעלות בריתה המערביות, בראשות ארצות הברית. האיום של סנקציות בינלאומיות כבר על השולחן.
שנית, מזה חודשים מצרים אומרת לישראל להתרחק מרפיח. קהיר פחדים שתקיפה ישראלית תגלוש לחצי האי סיני ותגרום לפלסטינים לזרום למצרים. זה עלול להוליד משבר הומניטרי חדש וגם אתגר מדיני, לאור קרבתו של חמאס עם תנועת האחים המוסלמים העוצמתית של מצרים, אם כי כעת אסורה. מצרים רמזה שקמפיין ישראלי כזה יכול אפילו לערער את הסכם השלום בין ישראל למצרים בן 45 השנים, שנראה על ידי ממשלת ישראל כאבן יסוד לביטחון הלאומי שלה.
יתרה מכך, כל מערכה ברפיח, כמו המלחמה הקודמת של הצבא הישראלי בחאן יונס, חייבת להיות ממושכת, לאור מערכת המנהרות הנרחבת של חמאס מתחת לרחובותיה והטיפול שהכוחות הישראליים ככל הנראה ינקטו בגלל הנוכחות האפשרית ב מנהרות החטופים הישראלים מההסתערות של חמאס על דרום ישראל ב-7 באוקטובר.
מה שמביא אותנו אל דעת הקהל הישראלית. תחילתה של מתקפה ברפיח עלולה כשלעצמה לעכב בחודשים, אם לא שנים, עסקה עם חמאס להחזרת חלק מבני הערובה או את כולם.
ההפגנות ההמוניות האחרונות ברחובות ישראל הקוראות לחילופין לעסקה כזו או להדחתו של מר נתניהו עשויות להפוך לאלימות ואנרכיות. וההסתערות על רפיח עלולה לדרוש זימון של מספר רב של חיילי מילואים ישראלים שרק לאחרונה שוחררו משירות בעזה, לאורך הגבול עם לבנון או בגדה המערבית. ואכן, המפגש בין שני הנושאים הללו – בני הערובה ושירות מילואים נוסף ומכביד – עלול לעצור את המתקפה באמצע הצעד ולהביא למשבר בקואליציה הממשלתית.
לבסוף, המתקפה הצפויה – עם הבטחתה להשמדתו הסופית של חמאס – עשויה אפילו לעורר מלחמה בקנה מידה מלא עם חיזבאללה של לבנון, שעד כה הגביל את עצמו להטריד את יישובי הגבול הצפוני של ישראל ולעמדות הצבאיות של ישראל. ומלחמת ישראל-חיזבאללה עלולה לבשר על סכסוך אזורי רחב עוד יותר, כולל התנגשות ישירה בין ישראל לאיראן, שממשל ביידן מקפיד למנוע מאז ה-7 באוקטובר, שמא גם ארצות הברית תישאב למערבולת.
עם זאת, למרות הסיבות החזקות הללו להתפטר, ישראל חייבת לקחת את רפיח אם היא רוצה להרוס את חמאס כארגון צבאי ושלטוני. ועבור ישראל, התוצאה הפוטנציאלית הזו גוברת על הסיכונים הרבים.
אם חמאס ייצא מהמלחמה הזו בשליטה על רפיח, שבה על פי ההערכות נותרו אלפי לוחמיו, וברובע הדרומי של עזה, הוא יוכל להתחמש בהדרגה דרך המנהרות המקשרות את הרצועה וסיני, ובקרוב להקרין את כוחו צפונה כדי להקיף את רוב או את כל הרצועה, מאמינים אנליסטים רבים.
מעל לכל, כישלון ישראלי לכבוש את רפיח ולרסק את המערך הצבאי המאורגן האחרון של חמאס ואת מבני השלטון שלו יצייר את ישראל בעיני אויביה כמדינה חלשה ומובסת, טרף קל לתוקף הפוטנציאלי הבא. באופן פרדוקסלי, מחזה החולשה הישראלית – ככל התקפת רפיח – עלול לפתות את חיזבאללה להמר על מלחמה בקנה מידה מלא.
כל אפשרות של כוחות זרים (אמיראטי או סעודיה) או הרשות הפלסטינית/משטרת הפת"ח יחליפו את הישראלים בחלק הארי של רצועת עזה, תיעלם, לאור הסבירות שכוחות אלה יוקעו ויותקפו על ידי חמאס כסוכניה של ישראל.
בהמשך הדרך, חמאס שקם לתחייה שוב יאיים, וכנראה יתקוף, את יישובי הגבול של דרום ישראל. רוב תושבי אותן יישובים היו גולים פנימיים מאז ה-7 באוקטובר לצד כ-70,000 תושבי יישובי הגבול של צפון ישראל שנעקרו על ידי רקטות חיזבאללה מאז תחילת המלחמה.
פלישת חמאס ב-7 באוקטובר העלתה סימן שאלה גדול על הציונות עצמה. הציונות הגיעה לעולם הזה לפני כ-140 שנה כדי לסיים את 2,000 שנות ההשפלה והדיכוי היהודיים בידי גויים ולספק ליהודים סוף סוף מקלט.
לאפשר כעת לחמאס הפגוע קשות לצאת מנצח ידגיש את כישלונה המכריע של הציונות. ומבקרים בעולם הערבי והמוסלמי של עשיית שלום עם ישראל – מצרים, ירדן, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו עשו זאת – בהחלט יכולים להתעודד לדחות קשרים כאלה.
מאה ומשהו שנים של סכסוך עם מדינות ערב ושל טרור, שהגיעו לשיא באכזריות חמאס ב-7 באוקטובר, הוכיחו שישראל, בוודאי כרגע, יכולה להיחשב למקום הכי פחות בטוח עלי אדמות עבור יהודים. הפלישה לרפיח חיונית לחיסול חמאס ולהשבת הביטחון הזה. לא צריך לאהוב את בנימין נתניהו כדי לראות את זה.
בני מוריס הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר "1948: היסטוריה של מלחמת ערב-ישראל הראשונה".
הטיימס מחויב לפרסום מגוון אותיות לעורך. נרצה לשמוע מה דעתך על זה או על כל אחד מהמאמרים שלנו. הנה כמה טיפים. והנה המייל שלנו: letters@nytimes.com.
עקוב אחר מדור דעות הניו יורק טיימס בנושא פייסבוק, אינסטגרם, טיק טוק, וואטסאפ, איקס ו חוטים.
