"יש עצב וחוסר תקווה שמחלחלים לכולם", אמר עיתונאי ישראלי אחד לקבוצת חוקרים אמריקאים מבקרים שאורגנה על ידי הקבוצה הלא מפלגתית חילופי אקדמיים. חבר בצוות חשיבה ישראלי אמר: "אנחנו במצוקה קשה. אנו עומדים בפני האיומים הגרועים ביותר מאז מלחמת העצמאות (1948). ארכיאולוג התוודה: "מעולם לא הייתי פסימי כמו עכשיו לגבי עתידה של ישראל. … זה מדכא. זה מפחיד." אלו לא קולות בודדים: בסקר של מאי, בלבד 37 אחוז מיהודי ישראל אמרו שהם מאוד אופטימיים לגבי עתידה של ישראל, ירידה מ-48% במרץ.
אנליסטים רבים ציינו עד כמה הישראלים נותרו בטראומה מהתקפת החמאס הנוראה ב-7 באוקטובר. ואין פלא. בימי חיי, ארצות הברית חוותה שתי טראומות לאומיות גדולות, מופרדות בשני עשורים: משבר בני הערובה האיראני בשנים 1979-1981 ופיגועי הטרור ב-11 בספטמבר 2001 על וושינגטון וניו יורק. ישראל חוותה שילוב של אסונות באותו יום, כאשר חמאס הרג יותר מ 1,200 ישראלים ונחטף בערך 250 אחרים. זה היה האסון החמור ביותר שפקד את העם היהודי מאז השואה.
בכל רחבי ישראל יש שאריות בלתי פוסקות של בערך 80 בני ערובה שמאמינים שעדיין בחיים בעזה. אנשים רבים עונדים סרט צהוב ובכל מקום רואים שלטי "הביאו אותם הביתה". במדינה כל כך קטנה, נראה שלכולם יש קשר לטרגדיה הזו. אישה אחת פרצה בבכי כשסיפרה בפנינו כיצד בתו של חבר קרוב עדיין מוחזקת בעזה – וכיצד בתה שלה, חייל בצבא, נמלטה בקושי מגורל נורא ב-7 באוקטובר בבסיס צבאי שהוצפה על ידי לוחמי חמאס.
ישראל ביצעה את הגיוס הנרחב ביותר של מילואים בתולדותיה, והאזרחים-החיילים מותשים מהזימון הקבוע. סטודנט אחד באוניברסיטה העברית – חייל מילואים בחיל הטנקים – סיפר לנו איך הוא נאלץ ללמוד לקורסים באוניברסיטה באישון לילה, כשהוא יושב בתוך הטנק שלו ליד גבול לבנון. "רבים מאיתנו עייפים", אמר. הוא ושאר חיילי מילואים זועמים על כך שהחרדים – קהילה של 1.2 מיליון איש במדינה עם 7 מיליון יהודים – להישאר פטורים משירות צבאי, ובכך להגדיל את הנטל על שאר החברה. (בית המשפט העליון בישראל פסק ביום שלישי שחייבים לגייס את החרדים.)
הנטל הזה עשוי לגדול מכיוון שישראל עומדת בפני הסיכוי למלחמה גדולה נגד חיזבאללה, מיליציה הנתמכת על ידי איראן בלבנון, שיכולותיה הצבאיות מגמדות את יכולותיו של חמאס. מאז ה-7 באוקטובר, חיזבאללה הפגיז את צפון ישראל בנסיעה 60,000 ישראלים מהבתים שלהם. ישראל הגיבה בתקיפות אוויריות נגד מנהיגי ועמדות חיזבאללה. עכשיו, הציבור הישראלי הוא תובעני שהצבא ידחק את חיזבאללה מהגבול כדי שהפליטים הפנימיים של ישראל יוכלו לחזור לבתיהם בזמן לתחילת שנת הלימודים בסתיו. אבל זה מסתכן בזריקת צבא ההגנה הישראלי המותש ממילא לתוך ביצה קטלנית נוספת בזמן שחיזבאללה יורה פוטנציאלית בארסנל של 150,000 טילים במטרות בכל רחבי ישראל.
בשבוע שעבר, שאול גולדשטיין, המנהל הממונה על רשת החשמל של ישראל, פרסם חדשות באומרו שמנהיג חיזבאללה חסן נסראללה יכול "להפיל את רשת החשמל של ישראל" מתי שירצה. "אחרי 72 שעות בלי חשמל בישראל, לחיות כאן יהיה בלתי אפשרי". הזהיר גולדשטיין. "אנחנו לא במצב טוב ולא מוכנים למלחמה אמיתית".
למרות הקשיים של ישראל בזמן המלחמה, מעטים מהמשקיפים הבינלאומיים שמביעים אהדה רבה למדינה היהודית. ההתמקדות בעולם היא כמעט לחלוטין בסבלם הבלתי מעורער של הפלסטינים בעזה, כאשר חמאס מקבל אישור על הסתתרות מאחורי אזרחים תוך הפרה של חוקי המלחמה. כפי שציין בפנינו פקיד ממשלת ישראל לשעבר, אסטרטגיית חמאס מציבה את ישראל במצב ללא ניצחון: "אם תגן על עצמך אתה תהיה פאריה, ואם לא תגן על עצמך אתה תיעלם".
מעט ישראלים להביע אהדה רבה לסבל הפלסטיני; הם מרוכזים באבל שלהם. רבים מהישראלים איתם שוחחנו הודו לנו על הגעתנו בזמן שישראל מרגישה נטושה על ידי רוב העולם. תחושת המצור בלטה במיוחד באוניברסיטה העברית, שמתמודדת עם חרמות מאוניברסיטאות אירופה וארה"ב למרות שמדובר במוסד כור היתוך שמחנך זה לצד זה יהודים וערבים ישראלים.
הביקורת הבינלאומית הבלתי פוסקת על ישראל עלולה לגרום לאחור בכך שהיא מובילה יותר ישראלים לאמץ את ממשלת הימין: דירוג ההסכמה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, למרות שעדיין נמוך, יש התאושש מעט, ל-31 אחוזים מפוסט אוקטובר. 7 שפל של 24 אחוז, מה שמציב אותו לפני ראש האופוזיציה בני גנץ לראשונה מזה שנה. ייתכן שנתניהו נעזר ב-20 במאי של בית הדין הפלילי הבינלאומי הוצאת צו על מעצרו (יחד עם שר הביטחון יואב גלנט וראשי חמאס). המהלך של בית הדין האזורי נתפס בישראל ברבים, גם אצל מתנגדיו של נתניהו, כהתקפה על כל המדינה.
אלא שהאחיזה המתמשכת של נתניהו בשלטון רק מחמירה את המצב הקשה שאליו נמצאת ישראל. ראש הממשלה לא יכול להסכים על שום תוכנית "יום שאחרי" לעזה כי שותפיו לקואליציה הימניים איימו להפיל את ממשלתו אם ייתן לרשות הפלסטינית תפקיד כלשהו בשלטון בעזה או יבטיח הבטחות להקל על מדינה פלסטינית, לא משנה. כמה רחוק בעתיד. גנרלים ישראלים הם מתחיל להתלונן כי השמדת חמאס אינה מטרה ריאלית וכי ללא משחק סיום מדיני בעזה, חייליו יועברו למלחמה מתמדת. בתגובה, בנו של נתניהו יאיר נתניהו העלה פוסטים ברשתות החברתיות התקפות זונות על מנהיגי הכוחות המזוינים וסוכנויות הביון של ישראל שמזכירים את ההתקפות הבלתי פוסקות של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ נגד "המדינה העמוקה".
הפער האזרחי-צבאי מעולם לא היה רחב יותר בישראל. כך גם בפערים בין הזרם המרכזי הישראלי לחרדים ובין ימין לשמאל. מבקרי הממשלה פתחו בהפגנות לדרישה הפסקת אש שתחזיר את בני הערובה הביתה, בעוד שתומכי הימין הקיצוני של הממשלה דורשים שהמלחמה תימשך עד למיגור חמאס. רבים אף חושדים שנתניהו מאריך את המלחמה כדי שיוכל להחזיק בשלטון.
הכל די מדכא. אחת מנקודות האור הבודדות במהלך הטיול שלי התרחשה במקומות הכי לא סבירים. קיבוץ כפר עזה, השוכן בדרום ישראל על הגבול עם רצועת עזה, נחרץ על ידי חמושים של חמאס ב-7 באוקטובר. המחבלים עברו מדלת לדלת, הרגו וחטפו. 64 תושבים נרצחו; 19 נחטפו. תוצאות הפיגוע עדיין ניכרות בבתי הקורבנות מצולקי הכדור.
עיר שנורמן, חייל לשעבר בן 62, הוא אחד הפליטים הבודדים שחזרו לכפר עזה; מתוך כ-800 תושבים ב-7 באוקטובר, פחות מ-20 גרים שם כעת, הוא אמר לנו. הוא ערך לקבוצה שלנו סיור קורע בטן על ההרס וסיפר על החוויה הקשה שלו ביום הפיגוע. (הוא ואשתו התחבאו בביתם, עם הנשק היחיד שהיה להם – אולר – והתפללו שהמחבלים החמושים בכבדות לא ייכנסו פנימה.) כמה משכניו עדיין מוחזקים בשבי גיהנום בעזה. תהיה לו כל הזכות להיות מריר ונקמן.
עם זאת, הוא אמר, "אני עדיין מאמין בשלום. אם אנחנו רוצים חיים נורמליים בעוד חמש או 10 או 15 שנים מהיום, עלינו להתחיל לדבר עם הפלסטינים. כשאתה מדבר, אתה לא נלחם. … הם יורים עלינו, אנחנו יורים עליהם. ניסינו את זה כבר 100 שנה. זה מספיק. בוא ננסה משהו אחר. בואו ננסה לעשות שלום".
נכון, מעט ישראלים לחלוק את תקוותיו לשלום. אבל כשעזבתי את ישראל, החוסן והאופטימיות של שנורמן בתוך הצער והסבל נתנו לי שביב קטן של תקווה לעתיד.
