כמעט הלוואי שמישהו ישאל אותנו: איך ההרגשה להיות תחנת בור? להיות תחנת תדלוק שבה מתקרבים קמפיינים פוליטיים מפוצצים כדי לקבל הנחת יד; שבו כומר בריטון שחור אוחז בכתפו של הנשיא ובין ברכה מוציא גרסה כלשהי של ההצהרה ש"אנחנו מכירים את ג'ו"? והנשיא הזה מעביר את הלפיד למועמד שחור שיכול לשאוב את התרבות הפופולרית השחורה ולספוג ממשלה שעסוקה במתן כפיות סוערות לקצב של עזה.
כמעט הלוואי שמישהו ישאל לפני שהפוליטיקאים יורידו מהאוקספורד: איך ההרגשה לדעת שהם כאן רק ללילה? לדעת (מה זה סוד גלוי עד עכשיו) שלמרות שהם מבטיחים שאנחנו נמצאים בזה ביחד הם רק עצרו כדי להשתמש בנו. להבטיח לנו הבטחות ואז לצאת לארוחות ערב לגיוס כספים לפני שנוכל ללחוש, "שקט עכשיו, אל תסביר."
האם לא הגיע הזמן, עכשיו, לסרב להיות פינג פונג בין אלה שעומדים עם רוצחי עם לבין אלה שחולמים על יום גמול לשרוד אותם? האם לא נוכל לאכוף ולבנות עולם הרחק מאלה שרוקדים לצלילי המוזיקה שלנו במועדונים אבל מפנים אותנו בכניסה? מי יורה בנו כשאנחנו קוראים לעזרה ומפיצים ממים מזמרים של ההרוגים שלנו כאילו היו גלויות לינץ' דיגיטליות?
למה להתפטר כדי לחכות להארה של הרוע? להיות פרדות מכות מארבע שנים לארבע שנים, הבטיחו שהפעם באמת "יגיע השינוי" כאשר כדור הארץ מתכווץ, הנאצים מקבלים השראה, והמועמדים לנשיאות מאתגרים בגלוי אחד את השני לגולף.
הפעם לא יהיה שונה. זה או ניצחון של אספסוף הלינץ' שצעד על בניין הקפיטול עם לולאות ודגלי קרב של הקונפדרציה, או אלה שמבקשים מאיתנו להסתכל מעבר להשמצות שהם יורקים עלינו ל"מה שיש לנו במשותף". זהו קרב בין אלה שחוגגים את הטלת הסירוס מחדש כעונש במערכת קרסראלית שעוצרת באופן לא פרופורציונלי וגוזרת עונשים על אנשים שחורים לבין אלה שגאים "להעמיד לדין את התיק". זה יהיה "ניצחון הרצון" או "תהיו בשקט לגבי רצח העם. אני מדבר."
ארה"ב הוכיחה את עצמה כמדינה שבה מועמד שחור שמאלי שאינו נותן דין וחשבון, בראש ובראשונה, בפני הליברלים הלבנים אינו ניתן לבחירה. המעטים הנועזים שמדברים נגד טיהור אתני בחו"ל נקבו מהבמה על ידי Super PACs.
באשר לכל השאר, אם הם ישלמו מס שפתיים לשחרורנו, הפונדקאיות שלהם מודים בגלוי שזהו טריק כדי לזכות בתמיכתנו ושבסופו של דבר הם "יתפנו למרכז". כלומר, לאחר התגרות בחופש הם יתקרבו לאנשים שלעגים ל"התעוררות" – כלומר ספקנות מודעת שחורה לגבי כוונותיה הטובות של המושבה-מתיישבים – ומעדיפים את קופסת הסבון המפוכחת יותר המתגיירת על המדינה העמוקה והסודית, הגלובליסטית. , קונספירציות יהודיות בקסדות הוויקינגיות המזויפות שלהם.
פוליטיקת הבחירות בארה"ב נותרה עוינת לשחרור השחורים. בעוד גזענים מתחממים על שובו הסביר של נשיא שמבטיח להיות "התגמול" שלהם, אף מועמד שחור לא יכול לזכות אם הם מוציאים מילה על פיצויים על עבדות, או יסכימו שחיים שחורים חשובים, או יציגו הצהרות הנראות כאוהדות ל-Defund. תנועת המשטרה. ביקורת על התקציבים המנופחים של מוסדות שמעסיקים ומגנים על הגברים והנשים שיורים בנו בכותנות הלילה שלנו ומשאירים אותנו למות על רצפות המטבח שלנו כשאנחנו קוראים להם לעזרה היא רעילה בקמפיין פוליטי בארה"ב.
ובכל זאת אנחנו מתבקשים להתרגש. נפעמת מהייצוג ומה"עלייה" השחורה לניוון של המשרד הקולוניאלי. שמח בשביל אריק אדמס למרות מאבקו לשמור על בידוד בבתי הכלא. עבור ברק אובמה למרות מלחמותיו האימפריאליסטיות. קמאלה האריס למרות הוריה ההולכים מנומסים לילדים "מתסכלים". קורנל ווסט למרות שלו אהבה תמצא דרך. טים סקוט.
האם מערכת כזו שמענישה כל אג'נדה לחופש שחור צריכה להיות מתוגמלת באנרגיה שחורה? האם בכל זאת עלינו לקבל כחכמה את הביטוי ש"ההתקדמות איטית" כאשר הנאציזם מרוויח בן לילה? האם עלינו להסכים לעמוד ליד הדלת, עם כיפה ביד, כשהם עוברים במהירות בשיירות? להרצות, שוב, על פרגמטיות? שיאמרו שעלינו לתמוך בחברה שבה אי אפשר לנצח בבחירות בלעדיה פונה לגזענים?
הצביעו אם חייבים, למה לא? אבל הפעם, כשנסגור את המסך של בית ההצבעה, אולי כדאי שנפנה גם כן. ולהפנות עורף למערכת שעדיין רואה בשחרור שלנו אחריות. לכוון מחדש את הזהות הפוליטית שלנו לכיוון העולה אינטרנציונליזם אנטי-קולוניאלי שחור זה לא עובר, לאחר שהבטיח להילחם בגזענות, לכבוש גזענים. זה מבקש לא "להשמיע את קולנו נגד הלינץ'", אלא לגרום לאלה שיעשו לינץ' להסס.
עלינו לדחוף מעבר לסובב של מנהיגים שאומרים כל ארבע שנים "זה הזמן שלנו" ואז "חייבים לחכות יותר". אנחנו חייבים לשפוך את שמן הנחש אל הכביש. לא לחכות יותר לפוליטיקאי הדמוקרט המשיח. אף אחד לא מבקש להיות ה"גמול" שלנו. הסבלנות רק הובילה אותנו לשער של שלטון הלינץ'.
הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת העריכה של אל-ג'זירה.
