"אם אתה גר בעזה, אתה מת כמה פעמים", כותב מוסב אבו טוהא באוסף החדש שלו יער הרעש: שירים, שיוצא ב-15 באוקטובר – שמונה ימים לאחר יום השנה הראשון לתחילת המלחמה.
אני מבקש מהמשורר – שיצירתו זכתה לשבחים על תיאוריה קורעי הלב והחיים של החיים תחת הכיבוש הישראלי – לפרט.
"יש לזה הרבה רבדים", הוא מסביר. "אם אתה גר בעזה, אתה מת כמה פעמים כי אתה יכול למות בתקיפה אווירית, אבל רק המזל הציל אותך. כמו כן, לאחר שאיבדתי כל כך הרבה בני משפחה זה מוות עבורך. ומאבדים תקווה.
"כל לילה הוא חיים חדשים עבורנו. אתה ישן ואתה בטוח, 'אולי הפעם זה הזמן שלי למות עם המשפחה שלי'. אז אתה מת כמה פעמים, כי אתה סופר את עצמך בין המתים כל לילה."
הוא מספר לי את זה באמצעות זום מביתו החדש בצפון מדינת ניו יורק, לאחר שפונה מעזה בסוף השנה שעברה, ונמלט עם משפחתו תחילה למצרים לפני שעבר לארצות הברית. אני שואל אותו מה הוא חושב על חייו החדשים שם. הוא שוקל, ואז מניד בראשו, הבעה קודרת על פניו.
"לא הייתי קורא לזה חיים חדשים", הוא אומר, ומסביר שחלק ממנו עדיין חזר לעזה עם היקרים שהשאיר מאחור. "אבל זה טוב שיש אוכל – לא בשבילי, אלא בשביל הילדים. אם הייתי בעזה הייתי צריך להמתין בתור ארבע שעות – בדיוק כמו החברים והמשפחה האחרים שלי עכשיו – כדי להביא מים לילדיי לשתות. כאן אני יכול ללכת לחנות ולהביא להם גלידה, וזה משהו".
אבו טוהא מספר לי שחייהם של שלושת ילדיו היו בסימן אלימות.
"הבן הצעיר שלי – בן ארבע – יודע מה המשמעות של מלחמה", הוא מסביר. "הוא יודע מה המשמעות של מטוס. יודע מה המשמעות של פצצה. תקיפה אווירית. פיצוץ. מה אומר מזל"ט. מה המשמעות של F-16".
הוא מתאר כיצד במהלך תקיפה אווירית כאשר בתו ביקשה נואשות להסתתר מהפצצות הנכנסות, בנו בן השש ניסה להגן עליה עם שמיכה – "הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כדי להגן על אחותו". ב יער של רעשאבו טוהא תיאר את הסצנה בשיר בני זורק שמיכה על אחותו, וכתב:
הגב שלנו דופק בקירות
בכל פעם שהבית רועד.
אנחנו בוהים זה בפנים של זה,
מפחד ועם זאת שמח
שעד כה, חיינו ניצלו.
"ילדים לא לומדים איך לצייר, איך לצבוע, איך לרכוב על האופניים שלהם", הוא אומר לי. "ילדים לא לומדים לחיות – הם לומדים לשרוד."
מאבק ההישרדות הזה בעזה – וחוסר היכולת הכל כך תכופה לעשות זאת – הוא הליבה של שירתו של אבו טוהא.
ב"מתחת להריסות" הוא מתאר את מותה של נערה צעירה ש"מיטתה הפכה לקברה" לאחר שביתה נהרס בהתקפה אווירית ישראלית. עם מאות אלפי בתים נהרסו בעזה – לעתים קרובות קברות את אלה שבפנים – מקרים כאלה נפוצים.
מה עזתי צריך לעשות במהלך תקיפה אווירית ישראלית מפרטת את הפעולות המעשיות והבלתי מעשיות שעליו לנקוט בזמן שהפצצות נופלות, החל מכבוי האורות והתרחקות מחלונות, לאריזת חפצים חיוניים בתרמיל וכלה בהוצאת מעט אדמה מהבית. עציץ מרפסת בכיס שלך. אדמה מסמלת את העקירה המתמשכת של הפלסטינים, ואת הרצון שלהם להחזיק בכל אדמה שהם יכולים.
ב"אחרי אלן גינסברג" מכריז המספר, "ראיתי את מיטב המוחות של הדור שלי נהרסים באוהל, מחפשים מים וחיתולים." התבוננות מטומטמת על החיים והפוטנציאל שנהרסו ללא צורך על ידי האלימות המתמשכת. עבור גינסברג, מיטב המוחות נהרסו על ידי הטירוף של המודרניות – מותרות בהשוואה.
שירה פוליטיקה ופוסטים בפייסבוק
היצירה הפואטית של אבו טוהא החלה לפני עשור בצורת פוסטים בפייסבוק שהופנו לחבריו דוברי האנגלית בחו"ל ותיארו סצנות ותחושות במהלך ההתקפה הישראלית על עזה ב-2014.
"בזמנו לא הייתי קורא לזה שירה", הוא אומר. "לא חייתי במשפחה ספרותית, אבל כתבתי על מה שאני רואה ואיך אני מרגיש".
קוראיו האנגלית, לעומת זאת, המשיכו לשים לב לפואטיקה של הפוסטים שלו – תגובה שלא בהכרח שותפה לקהל הערבי.
"בערבית", הוא מסביר, "יש שלושה עמודי תווך לשירה. אחד הוא החריזה, אחד הוא המטר, ואחד הוא המשמעות. אז אם למשהו חסר אחד מהם, זה לא שיר”. ובעוד שלעבודה של אבו טוהא בהחלט אין מחסור בעקרון הסופי, היא נושאת מעט מהמבנה הצורני הדרוש כדי לעמוד בשני הראשונים. "בערבית, יש מאבק גדול על פסוק חופשי. אפשר לקרוא לזה בדיה. אפשר לקרוא לזה עיון. אפשר לקרוא לזה פרוזה או פרוזה פואטית. אבל אי אפשר לקרוא לזה שיר."
הוא המשיך לכתוב באנגלית פסוק חופשי ללא התחשבות בביקורות הללו, כי, הוא מסביר, זה תפס בצורה הטובה ביותר את הרגשתו.
ואז, בשנת 2019, הוא הקים את הספרייה הציבורית של אדוארד סעיד בעזה, שהוצעה לה תמיכה ממגוון סופרים שהחלו לקרוא ולתמוך ביצירתו. שלוש שנים לאחר מכן, עם פרסום הבכורה שלו, "דברים שאולי תמצאו חבויים באוזני: שירים מעזה", הוא זכה לשבחים רבים, וזכה בפרס הספר של פלסטין ובפרס הספר האמריקאי.
אולם מאז, תקיפות אוויריות יישרו שניים משלושת סניפי הספרייה – כולל המיקום המקורי בביתו שלו, שהופצץ שבועיים לאחר פינוי משפחתו – כשהסניף הנותר בבית לאהיה ספג נזקים כבדים, אם כי אחד מהם. ספרנים הצליחו להציל חלק מהספרים.
אמנם מדובר באסון קל בהתחשב בכמה קשה להשיג ספרים בעזה – אבו טוהא אומר שלקח יותר מחודש וחצי עד שכל ספר הגיע מאירופה או מארה"ב לפני המלחמה – הוא מציין כי " הדחיפות היא לא לספרים עצמם כרגע, אלא לאנשים שהולכים להשתמש בספרים האלה".
אני שואל למה לוקח לספרים כל כך הרבה זמן להגיע לעזה.
"זה חלק מהמצור על עזה", הוא מסביר. "כל ספר, צעצועים, בגדים, מתנות, מה שלא יהיה – כל דבר שנכנס לעזה נוחת בישראל ראשון". לאחר מכן הוא מוחזק עד לאישור הרשויות הישראליות. "פעם אחת לקח שלושה או ארבעה חודשים עד שהספרים נכנסו לעזה. ועכשיו הם ממש מתחת להריסות".
אזוק ומכוסה עיניים
הוא מדבר בצורה עניינית שמרמזת על אינטימיות עם קשיים כאלה, ואכן, כתיבתו של אבו טוהא מתבססת על חיים שלמים של עמל בתחומי עזה.
"נולדתי במחנה פליטים", הוא אומר. "אבי ואמי נולדו במחנות פליטים. סבא שלי נולד במחנה פליטים. אני לא יכול להתעלם או לבטל את הרקע שלי, הרקע של מישהו שנולד במחנה פליטים ונפצע ומעולם לא עזב את עזה עד גיל 27. וביתו הופצץ. ומי נחטף על ידי הצבא הישראלי".
הוא מתאר את התקרית המפחידה הזו בשיר שכותרתו על ברכיך, המופיע ביער של רעש. בזמן שניסה להימלט מעזה עם אשתו וילדיו בנובמבר האחרון, אבו טוהא נלקח על ידי חיילים ישראלים שהכריחו אותו להתפשט באיומי אקדח.
"על הברכיים – זה הדבר היחיד ששמעתי מהחיילים הישראלים". הוא זוכר שנבעט בפניו ובבטן ונאלץ לשבת על ברכיו במשך שעות עד שרגליו התכווצו והוא צרח מכאבים. "ואז הייתי מכוסה בעיניים ואזוקים לפני שנלקחתי – לא ידעתי אז – לישראל בפעם הראשונה בחיי. מה שהיה פעם המולדת שלי, המדינה שלי, פלסטין. אבל הגעתי למולדתנו אזוק ומכוסת עיניים".
הנסיון נמשך כ-50 שעות לפני שהוחזר למקום חטיפתו, שם, להפתעתו, התיק ובו חרוזי התפילה, השעון והמחברת שהחזיק במהלך שהותו בבית ספר שהוסב למקלט. , נשאר.
"המשימה הבאה עבורי הייתה למצוא את אשתי והילדים שלי כי לא ידעתי אם הם עדיין בחיים".
לפתע בעודנו מדברים, ילד צעיר וג'ינג'י נתקל במצלמה. אבו טוהא מציג אותו בתור מוסטפא, הצעיר שלו.
"הוא האמריקאי היחיד במשפחה", מסביר אבו טוהא. "הוא נולד כאן. הוא היה הסיבה שהשמות שלנו נרשמו לפינוי עזה. לממשל האמריקני היה אכפת מאיתנו לא בגלל שאנחנו בני אדם, לא בגלל שאני משורר או סופר עטור פרסים, אלא בגלל שהבן שלי נולד במקרה באמריקה ובמקרה היה לו דרכון אמריקאי".
אלה בעזה ללא בני משפחה קרובים המחזיקים באזרחות זרה לא היו ברי מזל.
"לא היה להם שום ערך", אומר אבו טוהא. "לאף אחד לא היה אכפת מהם. הם שולחים פצצות כדי להרוג את מי שאין להם קשר לאזרחים זרים".
מסר מעזה לעולם
אני שואל את אבו טוהא מה הוא רוצה שהעולם יידע על החיים בעזה.
"אני רוצה שכל אדם שחי בחוץ (עזה) ידמיין את עצמו נולד בפלסטין", הוא אומר. "נולדים במחנה פליטים וחיים כל חייהם בכיבוש ובמצור. לגדל את הילדים שלך באזור מלחמה לא לשנה, שנתיים, שלוש שנים, לא – בשבילי זה היה כל חיי".
בעוד ש-7 באוקטובר יביא את יום השנה הראשון להתפרצות האלימות האחרונה, שמשכה את תשומת הלב של העולם, רבים אינם מבינים את המידה שבה סבלו הפלסטינים ב-75 השנים האחרונות. ביער הרעש, אבו טוהא מתאר את המצוקה הדורית הזו בפירוט כואב, תוך שהוא מתייחס לעקירת הסבים והסבתות במהלך הנכבה – המילה הערבית ל"קטסטרופה" המתייחסת לטיהור האתני של 750,000 פלסטינים מבתיהם ומכפריהם ב-1948 – היומיום. כעסים ויסורים, הפחד הבלתי פוסק ואיומי המוות המתמידים כש"המל"ט משגיח על הכל".
"דבר אחד שבאמת כואב לי כפלסטיני – ואנשי העולם צריכים לדעת על הכאב הזה", אומר לי אבו טוהא, "הוא שבזמן שאנחנו בחיים, אנחנו צריכים להילחם ולהיאבק כדי להוכיח ל- אנשים מחוץ לזה שאנחנו בני אדם, שאנחנו קיימים, אבל כשאנחנו נהרגים אפילו לא מזהים אותנו כאילו נהרגו".
הוא מצטט את הקביעה הישראלית שמספר ההרוגים הפלסטינים המדהים – לפחות 41,600 וטיפוס כל יום – זה שקר שמייצר חמאס.
"קדימה," הוא מתחנן. "התמונות והסרטונים והאנשים מתחת להריסות – זה שם. אני אישית איבדתי לפחות 31 מבני משפחתי המורחבת. איבדתי שלושה בני דודים וילדיהם. ואתה אומר 'לא, זה לא קרה, זה משהו שחמאס אמר'. אז לא רק שהם לא מוכנים להכיר בקיומנו כעם, כקהילה, כבני אדם, אלא שגם לאחר שנהרגנו, נמנעת מותנו".
הוא אומר לי שהוא רוצה לשתף כמה שורות ממשהו שהוא עבד עליו.
"זו רק טיוטה," הוא אומר, ואז קורא:
אנשים מדממים למוות
אנשים קופאים למוות
ואנשים בפלסטין חיים עד מוות
השיחה שלנו הסתיימה – הוא צריך לאסוף את הילדים האחרים מבית הספר.
"הם בטראומה", הוא אומר. "אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל אני אבא בטראומה. אני בן בטראומה. אני בטראומה."
